לשאוף לנשוף

האמת היא שיש לי בראש שני פוסטים, אחד על ספר, אחד על ג'ידייט, המפ...יאללה, ספר.

קניתי את "המצלמה שאמא נתנה לי" (סוזנה קייסן), לפני כמה חודשים. הוא היה בהוזלה או משהו, וכבר כשהט' ראתה אותי לוקחת אותו לכיוון הקופה, היא הודיעה חד משמעית: "את זה אני לא קוראת!". האמת? די מובן, מי רוצה לקנות ולקרוא ספר על אישה שהואגינה שלה מתמרדת נגדה, ובמשך שנה מתעללת בה? אבל הוזלה וזה? קניתי, ושמתיו במדף ה"טרם הספיקותי" – והערת אגב בפולנית: למה? למה לשולה העוזרת יש צורך להזיז לי את הספרים? למה? בספריות מגודל מסוים ומעלה, אם ספר שאמר להיות נניח במדף ה"טוב נו, זה זבל, אבל לפעמים אני אוהבת זבל", מוצא את עצמו במדף ה"את הספרים האלה שמתי ממש בגובה העיניים כדי להרשים מבקרים", יכולה להיווצר מבוכה איומה, איומה! – ואכן, עד היום טרם הספיקותי.

אבל היום, לאור העובדה שהואגינה הפרטית שלי פצחה במרד משלה, ושאם כבר, הגיע הזמן לעשות בדיקת פאפס, כי אני בת 32 וכך ראוי, מצאתי את עצמי אצל הגניקולוגית, ששומו שמיים! הרטיבה את המפשק לפני שדחפה לי אותו! אני אומרת לכם, עוד מקסימום 15 שנה מישהו יספר לה על יתרונות ג'ל הסיכוך, ומשם, השמיים, השמיים הם הגבול! – ועוד הערת ביניים: בדיקת פאפס עולה כסף, נכון, כולה 47 שקל, אבל נניח ולא הייתי עושה אותה, וחו"ח, טפו טפו טפו, הייתי מפתחת סרטן רחם, מה יותר יקר? לטפל בסרטן רחם שהתגלה בשלב מאוחר מדי, או בדיקה שיכולה לגלות אותו בזמן? טוב נו, ביבי, אמהות חד-הוריות, קצבאות זקנה, מה אני מתלוננת בכלל?! – בקיצור, חזרתי מהרופאה, קניתי את התרופות לנשרק'ה, שלא יכאב לו הגרון (דימוי שגנוב ישירות מהספר, א', רשמי לעצמך: מקוריות אינה מילה גסה!), ולכבוד זה שאני כבר במצב ביש, אמרתי לעצמי, "טוב, יאללה, תקראי את הספר, זה לא שיש לך חומר קריאה רלוונטי יותר".

וואלה, התכוונתי לכתוב "תענוג של ספר", אבל זו לא תהיה הגדרה נכונה. היא באמת סובלת, ובאמת לכאב שלה אין מרפא, ואני גם בטוחה לגמרי שלולא כבר הייתי בבעיה, קריאת הספר הייתה גורמת לי לפתח בעיה פסיכוסומטית חמורה, אבל הפליא אותי כמה ספר שבעצם דן בנושא שהוא לכאורה הכי משעמם ומגעיל בעולם: כוס חולה, יכול להיות מצחיק, נוגע ללב, עצוב, ולשנייה אחת לא להגעיל. אולי כי אני בחורה? לא יודעת.

גם הפליא אותי בכמה דברים הסופרת הצליחה לגעת תוך כדי דיון בואגינה המסכנה שלה: אהבה, חברות, התבגרות, סקס, דימוי כאישה, מיניות והתפקיד שלה בחייה, העמדות שלה בנוגע לטיפולים קונבנציונאליים לעומת טיפולים אלטרניטיביים, דעתה (הלא מאוד מקורית) על תרופות, בקיצור, מדהים שמקום כל כך צר מאפשר ראייה כזו רחבה על המון דברים. הספר נגמר בזה שהיא חושבת שהמחלה שלה רוצה ללמד אותה משהו, ומאז אני תוהה, יכול להיות שהמרד של הנשרק'ה הפרטי שלי מסמן לי שכרגע אני צריכה לקחת צעד לאחור ולשאוף לנשוף קצת? ואם זה המסר, אי אפשר לעשות את זה בדרכים פחות מטרידות?

זה לא אומר שאני לא מבינה את מי שלא ירצה להתקרב לספר הזה, בחיי.