לשאוף לנשוף

ראשית לחדשות הטובות: אתמול התעוררתי, ומה ראיתי שם באופק, אי שם מעבר לבטן? את כפות הרגליים שלי, הקטנות והחמודות, והכמעט כמעט לא נפוחות. "שלום לכן!" נופפתי להן בשמחה, "כמה התגעגעתי!" במהלך היום הן שוב התבצקו, אבל לפחות הייתה לי הוכחה שאני לא הוזה כשאני זוכרת שפעם היו לי כפות רגליים גרומות עד למאוד.

בקורס הכנה ללידה קיבלנו מגזין כזה, "לקראת הורות", הז'אנר מוכר, נכון? נייר כרום משובח, 70% פרסומות, 30% תוכן כתוב רע. מה שהצחיק אותי היה שיש שם פרסומת על חצי עמוד בערך לספר שעוסק בטרקים. אין ספק שזה בדיוק מה שהורים שעומדים לפני לידת ילדם הראשון צריכים: ספר על טרקים. כך בלילות ללא שינה הם יוכלו לעלעל בספר ולומר, "יה, לולא התינוק היינו יכולים לנסוע לנפאל, או להודו, או לפרו, איזה כיף!"

מעורר תמיהה: מלח מגנזיום, שאמור להועיל לנפיחות ברגליים, עולה בארץ 8 שקלים ל-30 גרם, ובארה"ב 3 דולר לשני קילו, איזה מזל שיש לי נציג בתפוצות, בחיי.

אה, אם כבר נציג בתפוצות: הנה שתי סיבות שבגללן בחרתי בקרם הרגליים שלי: אחד כי לפירמה שמייצרת אותו קוראים אוריאל, והשני כי כתוב עליו שהוא "קרם לרגליים לאות", לא מקסים השימוש הזה בשפה? "קרם לרגליים לאות", מייד היה לי ברור שעליי לתמוך בחברה שמשתמשת בשפה כל כך יפה. ואם כבר שפה יפה, באחד הפורומים שאני מסתובבת בהם היה דיון מה יותר חשוב בספר, השפה או העלילה, ואיכשהו העלילה נחלה הפסד צורב. זה משהו שאף פעם לא הבנתי - מבחינתי שפה היא כלי עבודה בסיסי של כותב. כן, אני מצפה לשליטה, לווירטואוזיות, לשילובים מעניניים, אבל כל הדברים האלה נראים לי כמו המינימום האולימפי, לא יותר מזה. אם כותב לא ידע להשתמש בכלי הבסיסי שלו, מי אמור לדעת לעשות את זה? בגלל זה אני בדרך כלל סולדת מספרים שבהם ברור שהסופר התאהב בשפה של עצמו, ודי מחבבת ספרים שבהם אני רואה שימוש נכון בשפה ככלי, לא כעיקר.

אחרון חביב: נועה בן ארצי מתלוננת על היותה נכדת מחמד. אני מאוד מבינה את זה, יש לה מה להציע מעבר להיותה הנכדה של ראש הממשלה שנרצח. היא עשתה המון דברים בזכות עצמה, נגיד... שנייה, מה היא עשתה בזכות עצמה? האם יש משהו בחיים שהיא הגיעה אליו לא בזכות היותה נכדת ראש הממשלה שנרצח? אופס, כנראה שלא.

אני נורא אוהבת דור שניימים שמתרעמים על כך שלא שופטים אותם בזכות עצמם, אבל כרגע אין שום דבר אחר שאני יכולה לשפוט בגללו את נועה בן ארצי, מלבד ההספד ההוא. אם אני אמורה לבחור בין נועה בן ארצי ונינט, אני בוחרת בנינט, היא לפחות זכתה בתחרות זמר בזכות עצמה.

אחרון חביב נוסף: עד שד"ר האוס, אהובי, מחמלי, הגבר של חיי וכולי יחזור, מצאתי לו תחליף די הולם בדמותו של דקסטר, הרוצח הסדרתי שעובד במשטרה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, בידיעה שכל מה שאני צריכה כדי לפתח התאהבות וירטואלית זה גבר גאון, עם בעיות רגשיות ממש, אבל ממש קשות, על גבול האוטיזם ממש. עקביות זו תכונה נעלה.

בלי קשר לטעם הבעייתי שלי בגברים, הסדרה הזאת מגניבה בעיניי כי היא לא מרחמת על הצופים, וגם כי כמעט לכל הנשים שרואים שם חשופות חזה (כולל פטמות!) יש שדיים קטנטנים. זה אשכרה חתרני בארה"ב, להפוך נשים שטוחות לסמלי סקס.