הבוקר היה נורא. נורא נורא נורא נורא. שכבתי על המיטה וניסיתי לשכנע את הבטן שלי להפסיק לכאוב. מה לא עשיתי? איימתי, דמיון מודרך, צעקות, כלום. דחפתי פנימה חצי קסאנקס, אולי ירגיע את הכאב, לא.
הבנתי שאין ברירה, והצום הזה חייב להיגמר. לא רק בשבילי, מבטי העלבון של אריאלה א' ביום שישי, כשלא הצלחתי לאכול כמעט כלום (למרות שרק במשפחתם המטורפת מישהי שאוכלת שמונה לבבות נחשבת "לא אוכלת כלום") גרמו לי להבין שעוד קצת ככה, לא יהיו לי חברים, אפילו אביבה בזה לי ביום שישי...רבאק, רוב החברויות שלי הן חברויות קולינריות.
ואתמול, ברחוב, הלכתי ורעדתי מקור, ואני בכלל לא רוצה לדבר על הריח בפה כשלא אוכלים, או הצחנה (כנראה הדמיונית) של הגוף שמפרק את עצמו.
זחלתי למטבח ולקחתי אשכול קטון של ענבים, הסתכלתי עליו באיבה, הוא הסתכל עלי בחזרה, ואמרתי לו בקשיחות, "אבוד לך!", לעסתי, בלעתי, ניסיתי לשכנע אותם להישאר בקיבה, לאט לאט, עינב אחרי עינב. בדיוק מישהו באייסיק דיבר אתי על המבורגר, והייתי צריכה את כל תעצומות הנפש שלי כדי להבטיח לענבים שהמקום הנכון להם הוא בקיבה שלי ולא באסלה. אח"כ שני משמשים מיובשים, קצת אבטיח, ולפני עשר דקות, נ' באייסיק אמר משהו על עגל חלב, בלחמנייה, ולי פתאום נהיה כזה...שנייה....מה זו התחושה הזו? רעב! רעב קוראים לזה!
רק שימשך כך, רק שמדובר במגמת שיפור, והכל יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
