יכול להיות שכמו שלאה, המכיננית ללידה אומרת, אדושם חשב על הכול, ועכשיו אני מרגישה חלשה, עייפה, קלושה ורגזנית ושזה רק יחמיר, כדי שאני נורא נורא נורא אחכה ללידה כבר?
אתמול קיבלתי את תוצאות הבדיקות, אנמיה, לי יש אנמיה, זאת לא בושה וחרפה? ארגנטינאית עם אנמיה, לאן העולם עוד יכול להתדרדר? ולא שאני לא לוקחת כדורי ברזל, דווקא לוקחת, אבל נראה לי שהפיצפיצ הגדלה גוזלת לי הכול, ולי לא נותר אלא להסתובב מנומנמת ולדמיין סטייקים מדממים וכבדי עוף ורדרדים. כבד, אני רוצה לאכול כבד, עם פירה ובצל, כן, זה מה שאני רוצה.
והאף שלי? זה לא שברגיל יש לי אף קטן וכפתורי, לא ולא, אצלנו במשפחה לאנשים יש אפים אפים, אבל כרגע מדובר לא סתם באף אף, אלא באף ענק. אולי הוא מזדהה עם הבטן, באמא שלי, אין לי מושג. והפופיק, איפה הוא, לאן הוא נעלם? אני מוכנה להישבע שהיה לי פעם פופיק. והכול פועם, בום בום בום, בכל מקום שאני נוגעת בו מורגש דופק, משונה מאוד. טוב, שה, סבלנות, עוד עשרה שבועות, אי"ה, עוברית המחץ תעשה את דרכה החוצה, בדרך זו או אחרת, ואני אקבל את הגוף שלי בחזרה. או כמו שאמרתי לאחת האלה בקורס הכנה, שניסתה להסביר לי שכדאי לי להביא את בעלי ללידה כי "אמא מעכבת לידה." (איזו דרך שקופה לברר למה אני מגיעה עם אמא שלי, בחיי.) "בפנים היא לא תישאר, לא משנה מי יהיה אתי בחדר הלידה, בזה בסדר." בינתיים אני מכריזה על הבלוג כבלוג קיטורים, ומי שיש לו בעיה, שילך לקרוא בלוגריות לא הריוניות, יס יס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
