לשאוף לנשוף

זה מתחיל להשפיע, לאט. בערך ב-12 בצהריים אני מפסיקה להתפתל מכאבי בטן, ואז הערפל מתחיל להתרומם לי מעל המוח, וקצת אחר כך, אני מתחילה לזהות את עצמי שם בתוך העיסה, לפעמים אני אפילו עושה לעצמי "שלום" ומחייכת חיוך גדול. אני כבר זוכרת שאפשר לחייך.

אתמול עם אווה לא הייתה שום התקדמות בטיפול, היא אמרה שהגוף שלי כל כך מותש שהיא לא מצליחה לתקשר אתו, אז היא מייד תקעה בי חמש מחטים, ושלחה אותי לשאוף בקצב ארבע ולנשוף בקצב שמונה, עד שהמוח יסתדר לי. בניגוד לפעמים קודמות, התשובה ל"את צריכה להמשיך עם התרופה?" הייתה "כן" חד משמעי, בלי מקום להיסוס. או כמו שאלי אמר אתמול, "בובה מותק, בפעם הבאה אני לא רוצה לשמוע תשובות כמו 'אני מדוכדכת' או 'אני עצובה', איך שאני מרגיש שאת משתגעת לי, מייד אני אומר לך לחזור לתרופות, ומייד את חוזרת, ברור? ואני לא מבין למה את מפסיקה בכלל...".

למרבה השמחה, נפל עלי שבוע עם הרבה עבודה, כך שלא משנה מה, אני חייבת להושיב את עצמי מול המחשב, לחפש חומרים, להיות יצירתית, לכתוב, כי צריך, כי משם באה הפרנסה. כשרק התחלתי להיות חברה של הט', והמחשבה שאני אתפרנס (גם אם בדוחק) מכתיבה הייתה חלום רחוק, אמרתי לה פעם, "את יודעת, זה בא כל כך בקלות שלא יהיה לי נעים לקחת עבור זה כסף", וקול התבונה ענתה, "אוקיי, תעשי ספונג'ה בשעות הפנאי, שתרגישי שאת עובדת בשביל הכסף שלך". אז אני לא עושה ספונג'ה בשעות הפנאי, או בכלל, והכתיבה, כמו תמיד, באה בקלות, אבל יש כאן שמחה שלא חשבתי שתהיה לי, אשכרה, לכתוב, ושישלמו לי על זה. זה נעים.

ובלילות אני רואה ER, ואז וויל וגרייס, ונרדמת על הספה שעושה מסאג' אצל ההורים שלי, ומתעוררת וחוזרת אלי הביתה, ובבוקר מתעוררת לכאבי בטן, ולעוד יום של התמודדות, וכך, לאט לאט, מתמרנת בין החולשה לכוח, יודעת שאין שום אופציה אחרת.