לשאוף לנשוף

ובכן, ידידיי, הסאגה שתסופר להלן התחילה ביום ראשון, עת אחת אריאלה, אחת מלכה האם ואחת עוברינה הלכו לעשות אולטרסאונד כדי לוודא שהעוברינה מתפתחת יפה. מסתבר שהעוברינה המחוננת כבר שוכבת עם הראש בתוך הכוס של האמא שלה, מה שמאוד משמח, וכעת לא נותר אלא לקוות שהיא לא תחליט להתהפך, או איזשהו רעיון שובבי בסגנון.

בעודנו רוות נחת מהעוברינה המחוננת, הטכנאית אמרה, "העצמות הארוכות שלה קצת קצרות." לאור העובדה שאני ומשפחתי ידועים בהיותנו תמירים במיוחד, אפעס, לא ממש התרשמתי מההצהרה שהעוברינה קטנה, מה גם שעוברינה קטנה יכולה לספק לבני משפחת רביב חומר בלתי נדלה לבדיחות דביליות: השאטני אמר שהוא תמיד רצה לשחק בהשלכת גמדים, אמא שלי גרסה שככה יהיה לה יותר קל לגזור ציפורניים בבהונות, ואבא שלי אמר שככה היא תוכל להתרוצץ מתחת לשולחנות בחנות ולאסוף את הבגדים שהלקוחות השאירו שם.

הגניקולוג שלי, לעומת זאת, לא אהב מה שהוא רואה. לכן נשלחתי לקבוע תור לסקירת מערכות, או לגשת לעשות אחת בבי"ח, מה שיבוא קודם! מכיוון שלא היה תור זמין בקופ"ח נסענו, הגמדת ואני, לבית החולים, ושם עשו לנו סקירת מערכת שבה התברר, שומו שמיים, שהעוברית קצת קטנה, אך נמרצת, פעילה ובריאה, כאילו, דה? לא צריך אולטסאונד בשביל זה, מספיק לראות אותה מתרוצצת בתוך הבטן, למען השם.

שוב, בניגוד לשלווה הסטואית שאני הפגנתי, בבית החולים החליטו שצריך לבדוק את הנושא לעומק, ושהם רוצים לאשפז אותי.

לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי שרועה על מיטה במחלקת הריון בסיכון גבוה, אחרי שגמרתי את הספר שהבאתי אתי מהבית ואף אחד לא התייחס אלי, יצאתי לבדוק למה בדיוק אני שם.

"צריך להשגיח עלייך." פסקה האחות.

"מה ההשגחה הזאת כוללת?" שאלתי.

"את תהיי כאן, ונשגיח עלייך, וצריך בדיקות דם, שעושים בבוקר."

"שאני אבין, את מתכוונת להשאיר אותי פה יום שלם רק כדי לעשות לי בדיקות דם בבוקר?!"

"כן. ולהשגיח עלייך."

"ואני לא יכולה ללכת הביתה ולחזור מחר בבוקר לעשות את הבדיקות?"

"זה לא מרפאה פה, זה בית חולים!" רעמה האחות המפחידה נורא.

"אה..." עניתי לה, "טוב, אז אני הולכת. אחזור מחר."

"אנחנו לא נשמור לך על המיטה, את עושה את זה על אחריותך."

"בסדר, ביי."

אחרי שנגמר קורס ההכנה ללידה חזרתי למחלקה לברר האם אולי אני בכל זאת אוכל להגיע לבדיקות על הבוקר, הפעם רופא המחלקה השתלט על העניין. "תשמעי, העובר..." "עוברית." העוברית קטנה, זה עלול להתפתח לרעלת הריון." "אבל אין שום סימן של רעלת." "נכון, אבל זה יכול להתפתח פתאום! ואז לא נוכל לעשות שום דבר! את והעובר עלולים למות! את צריכה להיות בהשגחה!" מסכן, מכיוון שהוא נראה לחוץ אמרתי לו שבסדר, שאני אשאר, פשוט לא רציתי להיות אחראית להתקף הלב של הבחור הצעיר הזה.

האמת? היה נורא משעמם במחלקה, ולא יכולתי להתרכז בעבודה כי הנשים שהיו שם אתי היו מוטרדות מכך שהן השאירו את הילדות עם הבעל, ומן הידועות היא שגברים כלל לא כשירים לטפל בילדים.

האופציות שעמדו בפניי היו לשאת נאום פמיניסטי חוצב להבות, לחבוט את הראש בלפטופ, או לברוח משם. "ג'ינג'י!" התקשרתי לג'ינג'י, "בוא לקחת אותי מכאן, אני חייבת לגמור עבודה דחופה."

ניתקתי את המקלדת מהנייד (יש איזו תוכנה שעובדת רק עם מקלדת רגילה, לא של לפטופים) וכדי לא לעורר חשד נשארתי בפיג'מה. זאת אומרת שאם אתמול בערך ב-11 בלילה ראיתם בבי"ח ברזילי גמדה הריונית, לבושה בפיג'מה ירוקה זוהרת, הולכת נמרצות ומחזיקה מקלדת מתחת לבית השחי, זו הייתי אני.

חזרתי הביתה, גמרתי את העבודה, והתגנבתי שוב לבית החולים. מדהים, אף אחד לא הבחין בהעדרי.

בבוקר, אחרי שהעירו אותי בחמש בשביל לחץ דם וחום, בשש בשביל דם ובשבע בשביל ביקור רופאים (או שמונה, כבר איבדתי את מניין השעות) מנהל המחלקה החליט שאני צריכה לראות גנטיקאי. הנהנתי ברצינות, וחיכיתי שהאלונקאי (??!?!?!) יבוא לקחת אותי לגנטיקאי. היה חמוד האלונקאי (??!?!?!) חבל שאני כל פעם שוכחת שאני בהריון ופלרטוטים במצב הזה נראים קצת מגוחכים, לא עלינו.

הגנטיקאית עיינה בכל המסמכים של הפיצפיצ בכובד ראש מאוד מעורר אמון,  רשמה המון דברים, עיינה שוב במסמכים, ואז קבעה, "כן, היא קטנה לגילה, אך נמרצת, פעילה ובריאה." אחרי שסיימתי להתפעל מחדות ההבחנה שלה, סיכמנו שיש היגיון מסוים בזה שלמשפחה של אנשים קטנים יהיו גם עוברים קטנים, ושאני יכולה ללכת הביתה.

וכך בוזבזו להם יום וחצי מחיי כדי להגיע למסקנה המרעישה שבאמת, פיצפיצ קצת קטנה. היה מהמם.