(אני חושבת)
ושוב גיליתי שלסבל כסבל אין ערך, אין טעם, אין תכלית. הוא לא הופך אותי לטובה, או מבינה, או עמוקה יותר (למה תמיד אני כותבת דימויים, או דוגמאות, או הסברים בשלשות?). תמיד כשהכלב השחור מתחיל לנבוח (כבר סיכמנו שצ'רצ'יל ואני ככה קרובים?) אני משום מה משתכנעת שאני סובלת בגלל סיבה אמיתית, ולא רק שהסיבה אמיתית, אלא שאני ראויה לסבל הזה, כעונש על משהו. ואז, כשהערפל מתחיל להתפוגג, אני מבינה שלא, לא מגיע לי עונש.
התקופות האלה תמיד מזוקקות יותר מבחינה חברתית. נעלמת לי לגמרי הסבלנות לכל הקטע הנימוסי, לצורך להיות נחמדה בשביל הנחמדות. נורא חבל לי שאין יותר מצבים בהם אני מסוגלת להגיד - "סליחה, פוס, אין לי משאבים עכשיו, אני מרוכזת מדי בעצמי", יכול להיות שלו הייתי יודעת להגיד את זה לפני, הנביחות של הכלב השחור היו פחות מטרידות. בסוף הגלים האלה נשארים רק האהובים, האוהבים ביותר, אלה שבשבילם אני מוכנה לחייך גם כשאני שם בפנים. יש בזה משהו מזכך מאוד, לזכור את סדר העדיפויות הנכון, ולדבוק בו, עד הפעם הבאה שאני אשכח מה חשוב ומה לא.
ואולי זה העניין? פרופורציות? תזכורת של הדברים החשובים והלא חשובים? לזכור מי חשוב ומי לא? לדעת להעריך את האפשרות לחייך, ללכת, לאכול, להתלבש, להתקלח. דברים זעירים, אה? אולי, אבל הנה, בשבוע שעבר בקושי התקלחתי. מגעיל, אני יודעת, אבל נורא קל לעשות את זה כשלא יוצאים כמעט מהבית. אז אני אסריח, מה קרה? מישהו מריח אותי חוץ ממני? ובשבילי מגיע לי להריח טוב? זובי.
יש שם אנשים שהיד שלהם מושטת אלי באמת, לא במיילים, לא בוירטו, היד האמיתית שלהם שלוחה אלי, מוכנה לתפוס אותי, גם אני לא אעשה את המאמץ הכי קטן לתפוס את עצמי. הם יודעים מי הם, אני יודעת מי הם, ושוב אני אומרת, תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
