יש לי תיאוריה בקשר לכך שאנשים הם כמו שהם נראים. שנייה, מסבירה. זה לא שאנשים יפים מבחוץ יהיו גם יפים מבפנים, או שאנשים מכוערים יהיו בעל נפש מכוערת, אלא שהאישיות נוטה כל הזמן להשתקף במראה החיצוני. בעצם, תיקון, יופי קיצוני וכיעור קיצוני משפיעים על האישיות, אבל ההשפעה לא ישירה, הם משפיעים כמו שכל תכונה מאוד יוצאת דופן משפיעה.
אצל אנשים רגילים זה קורה באלף דרכים שונות - מבט, התרוממות מסוימת של הגבה, צורת החיוך, הבעות אופייניות, תנועות, האישיות כל הזמן מתקשרת עם הגוף החיצוני. יש אנשים שכל מה שהם חושבים משתקף מייד בפנים שלהם, והם יהיו יותר גלויים ונינוחים וכאלה שיודעים להסתיר. אני חושבת שזה גם עניין של הסתגלות. למשל נשים גדולות וחסונות ילמדו בגיל די צעיר שחמידות לא יושבת עליהן טוב, אז הן יוותרו עליה כצורת תקשורת. לרוב אפשר לדעת מי האדם שמולך, עם חריגות קטנות לכאן או לכאן. לא קורה יותר מדי שמישהו שנראה טמבל יתגלה כאדם חכם ומעניין, כל מיני כאלה. עוד משהו, ואת זה אמרו לפניי, זה שמגיל מסוים אנחנו הופכים יותר ויותר דומים לאישיות שלנו. אני חושבת שאפילו ניתוחים פלאסטיים לא יכולים לשנות את המגמה הזאת, כי הם אלה שבהם משתקפות החולשות של האדם שבחר לעבור את הניתוח.
זו תיאוריה חביבה ובדרך כלל היא די נכונה, אבל לפעמים היא קורסת לגמרי. נגיד, יצא לי לא מזמן להכיר אדם חדש, היכרות מאוד רופפות. מדובר באדם מאוד גדול פיזית, מכוער, מוזנח, שעושה רושם קצת אטום וזועף, טיפוס קהוי כזה, שלא ממש שם לב לדברים סביבו. באמת לא מישהו שמעורר רצון להתקרב אליו. איכשהו יצא לנו לדבר, ואחרי חמש דקות התברר לי שמדובר באחד האנשים הכי עדינים, פחדנים, חרדתיים וזקוקים לאישור שיצא לי להכיר אי פעם.
מאז אני חושבת על זה די הרבה. הפער הבלתי נתפס בין המראה והאישיות פשוט לא מסתדר לי. איך אפשר להסתדר כשהפנים והחוץ כל כך שונים? יכול להיות שהחזית האטומה באה להסתיר את הפגיעות והפחדים מאחוריה? הרו כולנו מכירים את הביישנים שלמדו לשחק אותה סנובים, או אנשים שפיתחו קסם אישי מטורף שמאחוריו אין כלום. אבל לא נראה לי שזה המקרה, בדרך כלל אנשים שעוטים מסכה לא נפרדים ממנה כל כך מהר. במקרה הזה זה כאילו מישהו לקח גוף של נהג משאית, והשתיל בתוכו אישיות של אישה חרדתית. הייתי מתה לדעת איך הם חיים ביחד.
עוד משהו משונה: אתמול צחקתי על זה עם אוריאל, אבל זה לא באמת מצחיק - לפעמים נראה לי שפיצפיצ קיבלה רשימה של הדברים שתמיד הכי אהבתי בגוף שלי, ועכשיו עם עיפרון פצפון שמתאים ליד הקטנטנה שלה היא עוברת עליהם ומוחקת אותם, קרסוליים, שדיים, אפילו הכוס שלי, כולם שונים, כל נקודות היהירות שלי הלכו, אולי הן יחזרו, אולי לא.
משונה, אולי זה שיעור ראשון בכניעה לשינויים, או שיעור ראשון באהבה מסוג אחר. בכל מצב אחר השינויים האלה היו גורמים לי צער נוראי. עכשיו הם מעוררים בי בעיקר עניין. כן, אני מעדיפה להיראות איך שנראתי לפני שמונה חודשים, אבל אני לא מרגישה שאני מקריבה משהו. אולי מוותרת, אבל לא מקריבה.
בעיה: אין לי מה לקרוא. אני מסתובבת באומללות סביב מדף ה"קניתים אך טרם הספיקותי", ולא בא לי לקחת משם שום דבר. רק בשבוע שעבר יצא לי לקרוא שלושה ספרים, שלושתם אמנם היו גרועים (הכלה הכפרית מבברלי הילס, מיליון רסיסים קטנים ועוד איזה ספר על הודיות שלא מצליחות להתחתן, או מצליחות להתחתן אך לא ללדת, או משהו כזה) אבל אי אפשר היה לעזוב אותם באמצע, ועכשיו? כלום.
אפילו ניסיתי לתת עוד הזדמנות לספר המוץ-מוץ-מוץ השני של ספרן פויר. חשבתי שבסיבוב ראשון לא התחברתי לאנגלית, אז אמא שלי עכשיו קנתה מתורגם, ולא, זה עדיין ספר מוץ-מוץ-מוץ מרגיז (וזאת לא טפשת הריונית! התחלתי לקרוא אותו כשעוד היה לי מוח!)
אני מקווה שזה החום, או טפשת הריונית זמנית, לא בא לי לעבור את שארית חיי כשאני קוראת ספרים כמו בלונדיניות ברגדורף כדי אני לא מצליחה להתחבר למשהו טיפה יותר מורכב מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
