היום משמו היה כאן, ואני אומרת, לאור העובדה שעברה יותר משנה מאז הפרידה ממשמו, אולי הגיע הזמן שנקרא לו עזי? לא, זה לא השם המלא שלו, להירגע שם ביציע. אז כן, עזי היה פה, הוא בא להביא לי כמה ספרים ששכחתי אצלו. רובם מותחני זבל בכריכה רכה באנגלית, שאהמ, לא במקרה נשכחו אצלו, ז'תומרת, ברצינות, אני צריכה אצלי ספרים של סטיבן קינג ודין קונץ? אני הרי בחורה עם פאסון ספרותי.
יצאתי אליו, הוא חיכה לי מחוץ למכונית שלו, וכשהתקרבתי חייך אלי חיוך ענק. יש לו חיוך מקסים לאיש הזה. תוך כדי הליכה לקראתו שטף אותי גל עצום של חיבה, רק חיבה. לא כעס, לא טינה, לא כאב. מי שעמד מולי לא היה האיש שבגללו התפתלתי חודשים מרוב כאבים, ושחודשים לפני הפרידה גרם לי לגווע כי הוא לא יכל לתת לי מה שאני רוצה. עמד מולי מי שהצחיק אותי, דאג לי, בישל לי, לקח אותי לטיולים והתווכח איתי באופן שגרם למוח שלי להישאר במשך שנה וחודשיים חד כסכין מנתחים.
קשה לי לתאר כמה שימחה אותי החיבה הזו, הידיעה שזה מה שנשאר בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
