לשאוף לנשוף

מה אני אגיד לכם, בעוד אני יושבת כאן, שקועה עם הראש עמוק עמוק בתחת של עצמי, שם בחוץ, בבית העסק של הוריי, קורים דברים בל יתוארו. קודם כל, המשטרה תפסה את הפועל הזר שלנו, והוא נשלח אחר כבוד לבולגריה. זה לא עניין שניתן להקל בו ראש. סימון היה אתנו שש שנים, ויש לי תחושה חזקה למדי, שאם הפטריארך היה צריך לבחור ביני ובינו, מי שהייתה מוצאת את עצמה על המטוס לבולגריה הייתי אני...

תשאלו למה מישהו צריך פועל זר במשך שש שנים? אני כמובן אשמח לספר. הפטריארך, שכינוי החיבה שלו בקרב בני המשפחה הוא "הורדוס". אין הרבה דברים שמשמחים אותו יותר מאשר לכבוש שטחים ואז לבנות עליהם. יש לו צבא קטן אך איכותי, שמורכב ממנו עצמו, אחיי, וסימון. למרבה הצער (שלו בעיקר) הוא חי בתקופה שאי אפשר ממש לכבוש בה שטחים, אז הוא עושה את הפעולה הקרובה ביותר, ובשקדנות של ציוני אמיתי רוכש עוד ועוד מאדמות המולדת, ומגדיל עוד יותר את החנות. על צד אחד של הסימטה שהחנות ממוקמת בה הוא כבר רשם כיבוש מוחלט, ועכשיו עברנו לכבוש את הצד שני. ומה קורה אחרי פעולת הכיבוש? כמובן, פעולת הבנייה. כאן בדיוק נכנס סימון יקירינו לתמונה. ועכשיו, שאנחנו בדיוק באמצע בנייה חדשה, אין סימון יותר. מעבר לבעייה המיידית, גם הפטריארך וגם המלכה האם מסתובבים טרודים במחשבה, "ומה יקרה כשהגג יעוף באמצע החורף?". אבל זה לא הכל, לא ולא!

בשבוע שעבר המלכה האם התקשרה אלי רוטטת מרוב התרגשות, "אריאליטה, אל תשאלי!"

"טוב, לא שואלת"

"no seas boba" (שבספרדית זה אל תהיי מפגרת)

"מה קרה?"

"נכון XXX שעובדת אצלנו?" (כל שם רוסי יתאים במקום האיקסים, תרגישו בנוח)

"כן, מה?"

"ו-YYY שעובדת אצלנו?!" (כל שם רוסי אחר יתאים במקום הוואיים, תרגישו בנוח)

"מה אמא?!"

"ל-XXX יש רומן עם הבעל של YYY!!"

הבעל עזב את הבית וחזר, עזב את המאהבת וחזר אליה, המאהבת איימה על האישה החוקית, האישה החוקית איימה אני כבר לא יודעת על מי. בקיצור, אנחנו חיים בתוך טלנובלה מזוינת, אפילו השפה מתאימה.

ועכשיו אני אחזור להכניס את הראש בתחת של עצמי, או בכוס של עצמי הפעם, ואספר בצער שלראשונה אני נתקלת באחת מתופעות הלוואי הפחות נעימות של הפרוזאק: הלכו לי האורגזמות. טוב נו, לא הלכו לגמרי, אבל בשביל התוצאה שמתקבלת, לא שווה לבזבז את הסוללות של ניקולאי. זה אמור להשתפר בקרוב, כך שאני לא ממש דואגת (כל כך לא דואגת, שאני מזיינת את השכל לכל מי שמוכן להקשיב לי בעניין, אבל זה לא הזמן להיות קטנוניים, תודה), אבל זה גרם לי להיזכר בספר הדיכאון הטוב ביותר שאני מכירה - "חשיכה נראית", של וויליאם סטיירון. כל מי שהיה שם, כל מי שמכיר מישהו יקר לו שהיה או נמצא שם, זה הספר היחיד שקראתי שמצליח איכשהו להעביר את העניין. ולמה נזכרתי בו עכשיו? יש שם קטע שסטיירון הולך בו לפסיכיאטר, אחרי ששתי תרופות כבר לא הועילו לו, והנה, אני שותקת ונותנת לסטיירון לדבר.

"זאת ועוד, כך אמר לי ד"ר גולד ישר בפנים, הכדור במינון האופטימלי שלו גם עלול להביא לתוצאת לוואי של אין אונות. עד לאותו הרגע, למרות שכבר הייתה לי קצת בעיה עם האישיות שלו, לא חשבתי שהוא לחלוטין חסר יכולת ראייה; עכשיו לא הייתי עוד בטוח בכך כלל. כששמתי את עצמי בנעליו של ד"ר גולד, תהיתי אם באמת חשב ברצינות שהנכה למחצה הזה, חסר הלחלוחית והמעונה, עם גרירת הרגליים וגניחת-הקדמונים שלו, אכן קם כל בוקר מתרדמת ההלציון שלו כל כולו מוכן לקראת כיוף הבשרים".

פרופרציות, צריכות להיות פרופרוציות.