בתערוכת הסיום של בצלאל, לפני שנה או שנתיים, נו, זאת שנערכה בשדה התעופה הנטוש, הייתה עבודה שנורא מצאה חן בעיניי. בעבודה היו פוסטרים כאלה שחילקו את החברה הישראלים לשבטים, לפי מאפיינים שונים. נגיד, אני לקחתי הביתה (היה מותר!) את של שבט הפליטים ושבט הוונביז, אבל זה רק כי לא היה שם שבט הנשים המעצבנות שבטוחות שהן יודעות הכול.
שלשום, כשיצאתי להליכת ערב עם אמי, שתחיה, שמענו רעש ומוזיקה ברחוב, הלכנו לראות מה העניין. הייתה שם מכונית מעוטרת בהמוני אורות, ומעליה כתר גדול ומקושט, רמקולים שניגנו חזק, והמון אנשים שהלכו אחריה ורקדו. הסתכלתי באמא שלי בהשתאות והיא הסתכלה בי בעוד יותר השתאות, "מכניסים ספר תורה חדש, אף פעם לא ראית דבר כזה?" לא, לא ראיתי. בדיוק אז המכונית והתהלוכה שאחריה נעצרו, ומישהו עשה מכירה פומבית, שמי שזכה בה שילם אלף שקל כדי לשאת את ספר התורה החדש מרחק מסוים. האיש ששילם קיבל את ספר התורה לידיו, המכונית מלאת האורות התחילה לנסוע, ואחריה כל השיירה בשירים וריקודים. זה יצר פקק מטורף, אבל אף אחד לא צפר או התרגז, להפך, כולם נראו די מרוצים.
השבוע גם הסתפרתי, בדרך כלל אני מסתפרת באוקטובר, אבל מכיוון שיש לי הרגשה שבהורסקופ של אוקטובר יהיה כתוב לי, "את נורא מותשת וחסרת אנרגיות, נסי לנוח כדי שתוכלי להתמודד עם האתגרים העומדים בפנייך." הקדמתי תספורת ללידה. אחרי שבני זאבי ואני גמרנו לדון באיזו תספורת תהיה לי השנה (מישהו יופתע אם אני אספר שהחלטנו לדרג בלי לגעת יותר מדי באורך?) ואני סירבתי בתוקף לעשות גוונים עברנו לדיון מאוד מעניין על איך השיער שלי ינשור אחרי הלידה, ואז בני שאל אותי אם אני נשואה. כשאמרתי שלא הוא שאל אם זה מתרומת זרע או משותף להורות. שנינו הסכמנו שתרומת זרע זה הרבה יותר פשוט. כשיצאתי משם חשבתי שרק בתל אביב ישאלו אישה בהריון מתקדם אם היא נשואה, בכל מקום אחר זה די מובן מאליו.
מאז אני מהרהרת בשני הקצוות האלה, ובזה שאולי אלה לא שני קצוות. אני חושבת על כל האנשים באשקלון שיודעים איך ההריון שלי הושג, ועל זה שאף אחד לא עשה לי פרצוף (טוב, חוץ מאריאלה מהבנק שאמרה שזה בגלל שאני עקשנית מדי.) (אה, ואיזו פוסטמה שהגיבה כאן מזמן והביעה את תנחומיה על ההריון, שוין) כל התגובות אוהדות. אולי זה כך רק בפניי, לא יודעת, אבל לא הרגשתי שום אי נוחות. היו כמה רווקות מבוגרות ממני שהצטערו שבזמנן האופציה לא הייתה קיימת או לא הייתה מקובלת יותר.
זה נורא משמח אותי, הידיעה שיש כאן גם מקום שבו זה שאת בהריון לא אומר בהכרח שאת נשואה, ושגם מקום שבו אנשים שרוקדים אחרי ספר תורה חדש מתייחסים לבחירה שלי באופן כל כך חיובי. סביר להניח שזה כי החברה הישראלית באמת מקדשת משפחתיות, ונכון שלקידוש הזה יש מחיר בנדנודים, עצות והערות חסרות טאקט, אבל באופן בסיסי זה נראה לי הרבה יותר שווה מאשר שלאף אחד לא יהיה אכפת.
ובפינת האקולוגיה שלנו; התחלתי באיסוף הציוד הדרוש לעוללה. כדי להרגיע את אגף האמונות התפלות נקבע שדברים לא חדשים זה בסדר, וגם את הדברים הלא חדשים אני מאכסנת אצל ההורים שלי ולא אצלי. בינתיים מיקמיק המהמם נתן לי מיטת תינוק מעולה, כך שהתחביב החדש שלי, לחפש מיטות תינוק שוות ב"הומלס" נגדע באיבו. הדברים הבאים שאני מחפשת הם סלקל ועגלה. מי שרוצה למכור או למסור עגלה במצב טוב (עם עדיפות לאינגליניזה זיפי בראבו, שחייש אומר שהיא הכי טובה) נא ליצור קשר במדור, חן חן.
אה, והערת הפטריארך לכך שאני מנסה להשיג כמה שיותר דברים יד שנייה:
-אני מאוד מקווה שהנכדה שלי לפחות תהיה יד ראשונה.
-אבא, אין מה לדאוג, לא רק שהיא יד ראשונה, אלא שאתה יכול להיות בטוח שעשו אותה בעבודת יד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
