לשאוף לנשוף

אלון, העורך המהמם שלי ב"מותק" אישר לי לפרסם כאן את הטור הראשון שפיצ כתבה. אני מאוד בעד שהיא תתחיל להפנים את חשיבות העבודה כבר בגיל צעיר, ומתישהו תתחיל לפרנס את אמה הקשישה, אז הנה, זה הטור שהתפרסם במותק האחרון:

אני רוצה שיהיה ברור שאת הטור הזה אני כותבת לגמרי בכפייה, אני לא רוצה לכתוב, היא מכריחה אותי. עוד לפני שבכלל הייתי כאן היא והעורך החליטו שאני אכתוב טור. אבל בהתחלה עוד לא היה לי כל כך הרבה מוח, ולא הבנתי על מה הם מדברים. לפני איזה חודש היא אמרה לעורך שאחרי המישפיר אני אתחיל לכתוב. ישר בעטתי בה, שתדע מה זה, אבל הפוסטמה חייכה כמו מפגרת ובמקום להבין שאני מביעה מחאה ברורה וחד משמעית נגד הרעיון הזה של תעסוקת עוברים, היא אמרה, "אוי, היא זזה, איזה מאמי!"

אז למה אני כותבת, אתם שואלים? כי איימו על חיי, לא, אני לא צוחקת. לפני כמה שבועות היה לנו אולטרסאונד. אני די אוהבת אולטרסאונד כי היא וסבתא שלי שם בחוץ מתרגשות נורא, "אוי, איזה חמודה!" "אוי, תראי, יש לה שתי כליות, איזה מושלמת היא!" "אוי, ויי, ויי, זה העמוד שדרה שלה, איזה יופי!" ותשמעו, זה די נעים לשמוע שככה מתפעלים ממני ומכל האיברים הקטנים שלי. עוד משהו שאני אוהבת זה את שיחות הלילה, לפני שהיא הולכת לישון היא מלטפת אותי מבחוץ ומספרת לי כמה היא אוהבת אותי ומחכה לי.

בטח נשמע לכם משונה שמישהו כזאת מאוהבת איימה על חיי? גם בעיניי זה משונה, אבל תאמינו לי, מדובר פה באישה מסוכנת.

ביום של אותו אולטרסאונד הרגשתי שהיא קצת לחוצה, גם כל הזמן שמעתי ברקע את המילה המשונה הזאת "מישפיר" "מישפיר", אבל לא היה לי מושג מה זה. כשעמדנו להיכנס לרופא ישר הפניתי גב למצלמה. משום מה זה מצחיק אותה, שאני לא עושה פוזות, היא טוענת שזה מראה שאני נפש חופשייה ומשוחררת שלא ממהרת לרצות, או שטות כזאת, אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. אמרתי לכם, היא הייתה לחוצה קצת, והיא וסבתא שלי צחקו פחות מכרגיל.

היא נשכבה על המיטה, ואז הרופא התחיל לרחוץ אותה, הפוסטמה כל הזמן אמרה, "אוי, זה קר, זה קר" ואז, במקום להתחיל ללטף לה את הבטן עם המכשיר, כמו תמיד, הרופא דחף לי את המכשיר הזה לתוך הראש, בכוח! "אדוני, אני מנסה לישון פה!" צעקתי עליו, אבל הוא דחוף ודחף עד שלא הייתה לי ברירה וזזתי קצת, ואז, אלוהים, איזה פחד! הוא שפך על אמא שלי עוד קצת מהחומר הזה שהיא אמרה שהוא קר, ודחוף לי מחט ישר לתוך הבית!

איך שאני נבהלתי. ארבעה חודשים שחיתי בסבבה שלי, ופתאום מחט. מילא מחט, הוא גנב חלק מהפיפי שלי שאני כל אוהבת לשתות ולשחות בו. כשזה נגמר היא אמרה, "ויי, זה באמת לא כואב, אוף, איזו הקלה, אני כבר אחרי זה." ואני הבנתי שכדאי לי מאוד להתחיל לכתוב את הטור הטיפשי הזה, אם לא, לכו תדעו מה האישה הזאת מסוגלת לעשות.

אז נעים מאוד, קוראים לי פיצפיצ רביב. בינתיים החוזה שלי קובע שאני אמורה לכתוב כאן עד שאני אצא מהבטן שלה. היא הבטיחה שאני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, שהיא לא תציץ. אבל אני לא יודעת כמה אני יכולה לסמוך על מישהי שדחפה לי מחט לבית וגנבה לי פיפי. אתם יודעים מה אני אעשה? אני אלך לבעוט בה קצת, שתלמד לא להציץ לי ביומן.