אתמול גמרתי להדוף את שחר. יותר נכון, הפסקתי להדוף את שחר. זה יותר קל אתו, הוא היה שם כמוני, הוא יודע מתי מגיע השלב הזה, שכל מה שאני צריכה לדעת זה שהוא אוהב מרחוק, ושברגע שאני אקרא לו הוא יתייצב. או שלא. כל פעם הוא אמר, "תגידי לי לבוא, ואני אבוא, גם רק כדי שיהיה לך ברור שאת לא לבד", אבל לא יכולתי. אתמול הוא כבר כעס, אחרי שלושה שבועות של הודעות מודאגות וסינונים, הוא אמר, "די, זה לא עובד ככה. אני רוצה לראות אותך, לדעת שאת בסדר".
אז הוא בא, וחייך אלי, "היי, נהיה לך שוב גוף של לוליטה, שכחתי כמה קטנה את יכולה להיות". וחיבק אותי. במיטה הוא אמר לי לשכב על הבטן, הביא מהמקלחת קרם גוף, ובסבלנות עיסה אותי, כמו שמעסים תינוק, בלי שום חיפזון, עד שהרגשתי שכל הגוף שלי רך ורפוי ונענה. ואז הוא ליקק אותי, באותו חוסר חיפזון. הרגשתי מספיק נוח כדי להגיד לו שאני לא יכולה לגמור עכשיו, אבל שנעים לי.
אף פעם לא חשבתי על זה, אבל יש משהו מאוד מרגיע בשחרור המוחלט מעריצותה של האורגזמה. המגע מתקיים למען עצמו בלבד, בלי שתהיה איזושהי מטרת שיא שצריך להתרכז או להתכונן לקראתה, רק היכולת לשאוב את כל ההנאה שגוף אחר יכול לספק לי, בשביל ההנאה בלבד. אחרי זה הוא חיבק אותי לתוך שינה, ממלמל לי באוזן שיהיה בסדר, שאני יודעת שיהיה בסדר, ושהוא כאן, כל עוד אני לא מרחיקה אותו.
בבוקר, התעוררתי לתוך התקף חרדה, עד ששמתי לב שאני עטופה לגמרי, הוא רק היה שם, וזה הספיק.
ועכשיו, עוד יום לעבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
