תשמעו, תראו, בטח נמאס לכם לשמוע אותי נשפכת כל פעם מאותם דברים, אבל אין מה לעשות, דברים מסעירים עוברים על הקולנוע הישראלי. שני סרטים שראיתי בשנה שעברה גרמו לי להתפעלות עמוקה - "הדברים שמאחורי השמש" והיום "ביקור התזמורת", ושאר הסרטים שראיתי היו לגמרי בסדר. לעומת רוב הסרטים האמריקאיים שיצאתי מהם בתחושה של "פאק, מזל שלוקחים אותי להקרנות ושלא שילמתי על הזבל הזה!"
אבל עכשיו אני מתפעלת מביקור התזמורת. התקציר כאן עושה עוול גדול לסרט, שעיקר הכוח שלו הוא דווקא במינוריות. חיים לא משתנים שם לנצח, אבל נוצרים שם רגעים מופלאים בין אנשים, והכול קטן ועדין, אפילו רונית אלקבץ, שבדרך כלל אני קצת פוחדת ממנה משחקת כאן בצורה מאופקת, ניחא מאופקת, יש לה אפילו רגעים קומיים מעולים. שאר השחקנים גם משחקים מצוין, בקיצור, ממש ממש שווה.
פתאום שמתי לב שסלאח בכרי ההורס ואביו, מוחמד, העוד יותר הורס (אותו יצא לי לראות במציאות מתישהו, מדובר באחד הגברים הכי מרשימים שראיתי) מזכירים בצורה מפתיעה את יו לורי, אהובי ההכי הורס, מה שגורם לי להרהר בהשפעה הממגנטת שיש לגברים בעלי מראה מאוד מיוסר על נשים בכלל ועליי בפרט.
אבל מספיק עם השטויות שלי, אם בא לכם סרט טוב, אבל באמת, ביקור התזמורת, בחיי.
אה, ולקורא סלאח בכרי, אם אני צריכה לשכב על הגב כדי לתרום את תרומתי הדלה לפתרון הסכסוך היהודי ערבי, אני מוכנה להקריב את עצמי. צור אתי קשר במייל בעוד, נגיד... שלושה חודשים. טוב, ארבעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
