לשאוף לנשוף

סיני. ארבע שנים לא הייתי שם. הפעם האחרונה הייתה עם תמיר. אולי בגלל זה לא נסעתי מאז? כדי לא לדלל את טעם הדבש הסמיך שהנסיעה ההיא השאירה בי? או אולי סתם לא יצא ואני נהנית לשחות בנוסטלגיה של צוף?

היה שמנת. הט', המון ספרים, ים חמים, ריח של קרם הגנה (שלא ממש הגן, לא ברור העניין, התמרחתי כל הזמן, ישבתי רק בצל, ונשרפתי, שוין), שביל החלב שם ברור לגמרי, בלי סמים בכלל, בלי סיגריות כמעט, שקט.

הסופר האהוב עלי כרגע הוא הארלן קובן, תרגמו ספר אחד שלו לעברית, "הנעלמים", ולפני הנסיעה קניתי עוד אחד, שטרם תורגם, Darkest Fear. הוא פשוט סופר מתח מחונן. שככה יהיה לי טוב, ב"הנעלמים", הטוויסטים נמשכו עד העמוד הלפני אחרון, ואני מאוד מיומנת בקריאת ספרי מתח. והספר האחרון? מה יכול להיות רע בספר שמתחיל כך:

An hour before his world exploded like a ripe tomato under a stiletto heal, Myron bit into a fresh pastry that tasted suspiciously like a urinal cake.

הדימוי של העגבנייה שנמעכת תחת עקב הסטילטו, איזו פתיחה נהדרת לספר מצוין, מלא שנינויות, מותח באופן שאי אפשר לעזוב, נפלא, בחיי שנפלא.

מה עוד?

לתהות מי אני, או איזו אישיות היא באמת שלי. אישיות הפרוזאק, שיכולה להחליט להפסיק לעשות דברים שלא טובים לי, או אישיות הלא פרוזאק, שחוזרת שוב ושוב לקבל מכות? ולמה אני מפסיקה בכלל? מה מביא לאותו רגע שבו אני אומרת, "מעכשיו, לבד", כשאני יודעת שלפתח חטאת רובץ, ולאן המצב יכול להתדרדר?

לנסות להבין למה רק בנים מפגרים מתחילים עם בנות, ואיך מישהו יכול להיות מספיק חצוף כדי להתחיל אתי כשיש לי סיגריה ביד, להתיישב לידי, ואז לדרוש במפגיע שאני אכבה את הסיגריה כי הוא שונא עשן?

להתחיל לזהות את מי שאני רואה מולי במראה, לחייך אליה, ולהבטיח לה שמעכשיו אני אתנהג אליה הרבה יותר יפה, זה בסדר, יהיה בסדר.