לשאוף לנשוף

קודם כל, המון המון המון תודה לכל המברכים. הברכות נורא ריגשו ושימחו אותי, וזה שאני לא עונה לכל תגובה זה פשוט כי, טוב, אה, אני כבר לא ממש אדונית לזמני, כמה משונה. סיפרתי לטליה שהמון אנשים מאוד שמחו שהיא הגיעה, והיא עשתה את הפרצוף של, "נו, איך לא ישמחו ואני כה מהממת?!" שזה אחד הפרצופים היותר שווים שלה (כמעט כמו הפרצוף, של "אני לא בטוחה שאת ראויה לזה, אבל מישהו צריך להחליף לי חיתול.")

1. גבולות זה חשוב, אבל אוכל יותר!

מכיוון שמבעד למרמור ולציניות שלי אני בחורה אופטימית וחיובית, היה לי די קל למצוא את הצדדים החיוביים בכך שטליה בפגייה ואני בבית. קודם כל, היא מקבלת את הטיפול הכי טוב שיש, הצוות שם מעולה ובאמת מסור, ואני זוכה לכניסה רכה לאמהות - אני ישנה לילות שלמים (ועוד שעה בצהריים), יש סביבנו צוות שלם של אחיות שמלמד אותי איך לתפעל אותה, במובנים הכי בסיסיים, להחליף, להאכיל, לאמבט, כאלה, ומה שהכי הייתי מרוצה ממנו עד אתמול: היא אוכלת בזמנים קבועים. אני יודעת, בכל הספרים כתוב שצריך להאכיל לפי דרישה ולא לפי שעון, ואני מסכימה עם זה לגמרי, אבל צוות הפגייה לא בנוי לזה, אז מאכילים את הקטנטנים (אתמול הגיע לשם תינוק יותר קטן מטליה!) כל שלוש שעות. הגזרה הזאת גרמה לי לנהל שוב ושוב, עם כל מי שמוכן לשמוע, את השיחה הבאה:

ברור, ברור שאם היא הייתה בבית הייתי מאכילה אותה לגמרי לפי דרישה (בנימת דיבור של: לא הגשתי מועמדות לתחרות אימא אדמה רק כי לא נעים לי להשפיל את שאר המשתתפות, מסכנות.) אבל אי אפשר לצפות מהצוות לעשות את זה (נימת הדיבור יורדת לטון קונספירטיבי וזחוח עד בלי די) ואם כבר, למה שאני לא אלמד ליהנות מזה שמישהו אחר מאכיל אותה בשעות קבועות, ואז ייבנה אצלה הרגל טוב, ואני אצטרך רק להקפיד לא לקלקל את זה (חיוך של: ראיתם איך זיינתי את המערכת?)

ובכן, אני יכולה לחשוב שזיינתי את המערכת, אבל בתי המהממת לא מאמינה בזה. אתמול איחרתי בחמש דקות להאכלה של שש, זה לא אמור להיות אסון, בשש רק מתחילים להאכיל, והצוות יודע שאני מגיעה. אז כמו שאמרתי, הגעתי בשש וחמש דקות, והאחראית על הפגייה הסתכלה בי בצער ואמרה, "מצטערת, כבר האכלנו אותה, היא התחילה להתפרע ברבע לשש, ולא משנה כמה הסברנו לה שאימא באה עוד מעט, היא לא נרגעה." ברור שמייד נזפתי בעצמי ואמרתי להן שבפעם הבאה לא יחכו לי, כי יותר חשוב שהיא תאכל.

היום בבוקר התקשרתי בשמונה וחצי להגיד שאני מגיעה, והאחות אמרה שכבר האכילו אותה, כי היא כל כך השתוללה שאי אפשר היה לחכות. עכשיו, מדובר בתינוקת שעד לפני יומיים בכלל לא היה לה כוח לבכות, והנה היא כבר מתזזת אחיות פגייה קשוחות. מאז הבנתי שאם אני רוצה להאכיל את התינוקת שלי, אני צריכה להתייצב שעה לפני זמן ההאכלה, כי היא מאוד לא מתרשמת מזה שבפגייה אוכלים רק כל שלוש שעות, ממש לא.

2. לטפל בתינוקת זה משהו שלוקח המון זמן, גם אם התינוקת לא בבית

מייד אחרי הלידה אמרתי לאחת הבוסיות שלי שנראה לי שבשלב הזה אני אוכל להמשיך לעבוד, כי במילא טליה בבית חולים, אז יהיה לי המון פנאי. הבוסית, שכבר עברה את זה, אמרה לי, "עזבי, תגמרי מה שיש אצלך, ואחר כך נמשיך לאט לאט." ובכן, אתמול, אחרי שהצלחתי סוף סוף, אחרי שלושה ימים, לגמור עבודה שבימים רגילים לוקחת לי שעה וחצי, שלחתי לה מייל רופס, ואמרתי לה שאני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה, ושנחכה לראות מה קורה בהמשך. אני מאוד שמחה שהיא הייתה אצילית מספיק כדי לא לענות לי ב"אמרתי לך, הא!"

אז הנה, אני רק שבוע בעסק, ולאט לאט אני מתחילה להפנים שאולי היא שוקלת ממש מעט, אבל היא זאת שתנהל כאן את העניינים בעתיד הנראה לעין. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה שפחה נרצעת של אצבעונית, אבל עובדה. אין ספק שההורות הזאת ממש מפתיעה.