חמשת הימים במחלקת היולדות הולכים ונעלמים להם, ואני ממהרת לכתוב, לפני שדברים אחרים יידחקו אותם, כי אני רוצה לשמר את הימים האלה בבועה שכולה נשים כאובות שמדשדשות במסדרון בחלוקים מגוחכים, כשהן מנסות להבין מה קרה להן. אני לא חושבת שראיתי אושר מתפרץ במסדרונות או בחדרי השאיבה, אף אחת לא זרחה, אבל לא יודעת, לרובן הייתה הבעה של סיפוק עמוק שנובע מהשלמת משימה כבירה.
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי תחושת אחווה כל כך מיידית כלפיי נשים אחרות, היה בזה משהו מאוד - או-קיי, אני לא מאמינה שאני משתמשת במילה הזאת, אבל אין ברירה - מעצים. הוותיקות (יעני אלה שהגיעו יום קודם.) קיבלו חסות על החדשות, וכך ביום הראשון אחרי הניתוח, בפעם הראשונה שעברתי משכיבה לישיבה מישהי עודדה אותי שעוד כמה ימים זה יכאב הרבה פחות, ולמחרת אני כבר אמרתי את זה למישהי אחרת. כולנו דשדשנו, גם אלה שעברו לידה רגילה, וכולנו הסתכלנו אחת בשנייה במבטים של, "אחותי, אין ברירה, אה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
