לשאוף לנשוף

-          אז מה עשית בסיני?

-          נחתי

-          מה את עושה כשאת נחה?

-          קוראת

-          וכשאת לא קוראת?

-          אני תמיד קוראת

-          אז מה את עושה כשאת נחה?

-          אמרתי לך, קוראת

-          אז את בעצם אף פעם לא נחה

-          מה זאת אומרת?

-          את נותנת למוח שלך סתם לצנוח לפעמים, לא להתעסק בכלום?

-          מה פתאום, לכי תדעי מה אני אמצא שם בסוף הצניחה

היא לא הראשונה ששואלת אותי את זה, שלושה פסיכולוגים לפניה שאלו אותו דבר, "מתי את נחה?". אני חושבת שלו הייתי מספרת את זה לפטריארך, הוא היה נקרע מצחוק. הפטריארך מבועת מהעצלות שלי, אם מישהו היה אומר לו שאני לא יודעת לנוח, שוין. ושוב מזדמררת לי רונה קינן בראש,  "כמה קלות ורגועות התנועות שלך תראי כמה שריר אני מפעיל במחווה אחת קטנה אלייך".

אני לא מפעילה שרירים כמעט, לא צריכה, הדברים קורים בתוכי, כמעט בלי קשר למה שקורה שם בחוץ. רבה עם עצמי, משחקת עם עצמי, ומספרת סיפורים – לבד. לפני כמה ימים סיפרתי למישהו באייסיק שרוב ילדותי חברים היו הספרים היחידים, והוא שאל, "היית נכה או משהו?", ואני תוהה – הייתי נכה או משהו?

שני ספרים שהשפיעו עלי נורא, "נער קריאה", ו, נו, כמה בנאלי, "הדראמה של הילד המחונן". כשהתחלתי לקרוא את "נער קריאה" לא דיברתי כבר חודשים עם גולדשטיין הגמד. עזבתי את תל-אביב לכאן, וכל מה שרציתי היה להתנתק מכל מה שהעיר הזכירה לי. בבת-אחת חתכתי את כל מה שקשר אותי לשם. לקח לי הרבה שנים להתפייס עם תל-אביב, גם עכשיו אני אוהבת אותה אהבת נפש, אבל מרחוק, אני עוד לא סומכת על עצמי בה.

כשגמרתי לקרוא את הספר, השעה הייתה שתיים בלילה, ואני חייגתי מספר שלא חייגתי המון זמן.

"קראתי ספר, הייתי חייבת לדבר אתך"

אחר כך הכל השתנה. לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות כך, שמישהו שהייתי בשבילו "זיון" יוכל להעביר אותי למקום של "חברה טובה", עובדה. כמובן שאני אז הוצאתי אותו מסעיף ה"תשוקה", אבל נו, זו אני. אחרי הזיונים שלנו הוא היה נעמד ליד המיטה, ומתחיל להתלונן, "אני לא מבין מה קרה לך! מתי נהיית כזו פרה עצלנית? היית זיון סוף הדרך!", ואני הייתי מחייכת במתיקות ועונה, "ואיזו חבילה אתה מעדיף, ההיא או הנוכחית", "תשמעי, ברור ששל עכשיו, אבל לא יקרה כלום אם תזיזי את התחת לפעמים!".

עברו שלושה שבועות, ואכן, זה עובד.