פעם מישהו אמר לי שכשבנות מאוהבות הן לא מסתכלות בכלל על בחורים אחרים, בניגוד לבנים, שתמיד פנויים להסתכל. לא יודעת בנוגע לבנים בנות, יודעת רק שכשאני מאוהבת, אני אכן לא רואה אחרים. ועכשיו, אחרי המון זמן שהמבטים שלהם החליקו מעלי כמו חביתה מעל מחבת טפלון חדשה, אני מתחילה להרגיש אותם. זה נעים, ללכת ברחוב, לראות מישהו מסתכל עלי, להצליב מבטים עד שהעיניים פוזלות הצידה, ולהיפרד לנצח. זה נמשך אולי אולי שלוש שניות, אבל אלה שלוש שניות שיש בהן פוטנציאל מושלם. אחר כך אני מאגרפת את הידיים, ומזמררת לעצמי "יס!" קטן. כל פזילה כזו עושה לי עיסוי נעים באגו, מכוננת בי עוד קצת את האישה שהרשתי להרוג.
היום עשיתי צעד נוסטלגי מסוכן. אני לא יודעת למה, לפני כמה ימים נזכרתי בספר "היה שלום המלך", של פייר שנדרופר. קראתי אותו בגיל 14, וכל מה שזכרתי ממנו היה שהוא עשה עלי רושם עצום (דומה לזה ש"מלך עכברוש" עשה עלי). אתמול בבוקר הסתובבתי עם הט' ליד קולנוע חן, והיה שם איש שמכר ספרים משומשים, תענוג של איש, ממוכרי הספרים האלה שמכירים את כל הספרים שאצלם, כל ספר שהסתכלנו עליו, הוא כבר קרא, אני נורא אוהבת מוכרי ספרים כאלה. ונחשו איזה ספר היה לו? ואיזה עוד ספר? כן כן, "נשים קטנות", באותה הוצאה כמו שהיה לי כשהייתי ילדה. קניתי את שניהם, ואני לא יודעת מאיזה אני פוחדת יותר. מה יקרה אם אני אקרא את נשים קטנות ולא אתחיל לבכות כשבת' מתה, או כשג'ו אומרת ללורי שהיא לא אוהבת אותו? זה יגיד שהילדה הקטנה שקראה את הספר כבר לא גרה אצלי יותר?
ימים טובים באים, מרגישה את זה בעצמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
