לשאוף לנשוף

כמו שאמרה ורה, אחראית הפגייה המדהימה, "היה לי ברור שמה שהילדה הזאת צריכה זה בגדים וציצי." (בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, זה כל מה שכל אישה צריכה, בגדים וציצי.) וכך, מרגע שהתחילו להלביש אותה ואני התחלתי להניק ממש, פעוטת המחץ התחילה לעלות במשקל בקצב מעורר התפעלות, או כמו שאינדי אמרה, "מסכנה, היא לא יודעת שזאת הפעם האחרונה שמישהו ישמח בזה שהיא עולה במשקל."

אז הנה, שלשום היא שקלה 1998, והרופאה הודיעה שאנחנו צריכות להתפנות. אתמול הגיעו ההורים שלי לבית החולים, עם הבגדים המהממים שאמא שלי סרגה לה, ארזנו את טליה בסלקל, והפלגנו לדרכנו. ליל אמש היה למעשה הלילה האמיתי הראשון שלי כאמא, ואכן, התעוררתי (העירו אותי, יותר נכון) כל שלוש שעות. די מדהים העניין, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה ליילל, ואני הייתי מזנקת בציץ שלוף (אני מקווה שגברים לא יתחילו לנסות את זה, גברים מייללים זה מאוד לא סקסי).

עכשיו היא כאן לידי, ישנה בעגלה שלה. זה לא שאין לה מיטה, מיקמיק המהמם נתן לנו אחת, פשוט, היא כל כך קטנה שבמיטה היא נראית אבודה נורא.

משונה העניין הזה, להיות אמא.