לשאוף לנשוף

נראה לי שלדבר על אמהות בשלב הזה זה כמו לדבר על טיפוס האוורסט בשלב שבו עדיין מבררים מחירים של כרטיסי טיסה לנפאל. מה אני כן יכולה לספר על החודש הזה? שזה החודש שהכי אינטנסיבי שהיה לי בחיים, הכי ארוך והכי קצר ואני עדיין לא מבינה בשיט מה קרה כאן, אבל אני לומדת תוך כדי תנועה, או משתדלת ללמוד, ואולי רק חושבת שאני לומדת, ועוד שעה אני אבין שאני לא יודעת כלום.

בגלל האינטנסיביות המטורפת הזאת המון דברים שפעם היו משמשים חומר מעולה לכתיבה התמוססו לגמרי. זה כמו שמתקינים גרסה חדשה של תוכנה, והיא דורסת את הגרסאות שהיו לפניה? אז העוצמה של החוויה הנוכחית דורסת מה שהיה קודם, זה מצער, כי כל אחד מהשלבים מרתק - ההפיכה לכמה ימים לאישה שצריכה שאחות תבוא ותחליף לי פדים, כי אי אפשר לקום מהמיטה, חוסר האונים שבמצב הזה, בכאב שלא ידעתי שיש כמוהו בכלל והעלבון של הגוף שחתכו אותו. גם מחלקת היולדות היא מקום מרתק - יקום נשי מבודד ודואב, שבו נשים שמנות מדשדשות במסדרון  ומחייכות אחת לשנייה בחיוך שמתערבבים בו תחושת הישג, כאב, תשישות, הלם, ואלוהים יודע מה עוד.

והפגייה? הברית המיידית שנוצרת בין נשים שאין ביניהן שום דבר משותף חוץ מהתינוק, שמשהו אצלו לא לגמרי בסדר. הניסיונות הקטנים לנחם. אני הכי זוכרת את הפעם שבה נכנסתי לפגייה כשאני מחזיקה בקבוק ובתוכו אולי 5 מ"ל חלב, והתבוננתי בקנאה מטורפת באישה שנכנסה עם שלושה-ארבעה בקבוקים שבכל אחד מהם היו 120 מ"ל. "אל תדאגי," היא אמרה לי, "גם אצלי זה היה ככה בהתחלה, ותראי." ואז אני אמרתי בדיוק אותן מילים לנשים שהסתכלו בקנאה בבקבוקי החלב שהבאתי.

ועכשיו? עכשיו לילות של שינה מופסקת, והמון רגשות מעורבים. זה נע בין התבוננות מלאת פליאה, ליטוף משתאה בגב, או "למה הייתי צריכה את זה בכלל?" אחרי ארבע שעות בכי רצוף. ועדיין, אני רק בשלב שאני מבררת כמה עולה כרטיס טיסה לנפאל, האוורסט עוד רחוק.