לשאוף לנשוף

164 תמונות שלי, צולמו כולן על ידי אינדי. התקף יהירות? פתאום קמה בחורה בת 32, ומגלה שלפרק זמן מסוים, היא קיבלה את הגוף שהיה לה בגיל 17. טוב, לא ממש אותו גוף, מקועקע הרבה יותר, יותר סימני מתיחה, אבל הוא שם, איכשהו. ואז, הצורך לשמר את זה, גם אם רק על דיסק ועל הארד דיסק.

אני דוגמנית מחורבנת. אינדי הייתה צריכה לסמם אותי כדי שאכנע למצלמה, כדי ששרירי הפנים שלי יתרככו, כדי שאני אוכל להישיר מבט,

"תישארי בפוזה הזו!",

"עכשיו תני לי מבט כאילו את מנסה לפתות אותי"

"אהמ, אינדי, הייתי בטוחה שהמבט עד עכשיו היה פתייני"

"לא, עד עכשיו היה לך מבט של חביתה".

תודה למרקס על ההקטנה והמסגור

מוזר העניין, זו אני ולא אני, אני מסתכלת על התמונות ואחרי שאני גומרת לבחון את כל הפגמים, להתעצבן על כל נקודת חן ושומה, על הזרועות העבות, הירכיים המוגזמות, הרגליים העקומות, הכתפיים הרחבות והשדיים הבלתי קיימים, אני מתפנה לחיוך קטן של נחת, יודעת שהאלים יענישו על ההיבריס הזה, וזה בסדר.

ואם כבר היבריס, השיפור במצבי הנפשי הביא אותי לחשוב על החמדנות הבלתי פוסקת שכרוכה בלהיות אני. לפני, כמה? חמישה שבועות, הייתי מוכנה לתת המון רק שהכאב ילך, לטיפה, לקצת זמן - הרבה מאוד הייתי מוכנה לעשות בשביל הפוגה של כמה שעות, לא יותר. אחר כך? האופוריה שבאי-הסבל, היי, יש לי תאבון! היי, אני מצליחה לתפקד! היי, אני לא רועדת מרוב חולשה! היי, אין לי התקפי בכי! שיואו, כמה מעט צריך כדי לעשות אותי מאושרת. וכשאי הסבל הופך לברור מאליו? סליחה? הלו? אפשר לקבל את האורגזמות שלי בחזרה, כאילו? ואיפה האופוריה של ההתחלה? זהו? נגמר? זה מה שיש? ככה נראה טווח רגשות של אדם נורמלי? זהו? שוין נו, גם בסדר. ואני צריכה לזכור שבסדר, זה בסדר גמור, אין בכלל מה לזלזל בבסדר.