לשאוף לנשוף

לא, לא קן צרעות מטאפורי, קן צרעות אמיתי, ממש, אצלי בבית, במאחורה של המאוורר. בהתחלה לא הבנתי מה זה הדבר הזה שם מאחורי הרשת, התקרבתי, וזה היה מבנה טיט קטון, ובו פתח עגול, כן, קן צרעות. אני ממש לא מבינה מתי הצרעה המחלועה הספיקה לבנות פה קן, אבל העובדות היו בשטח. בבית היינו אני, וקן הצרעות. מאוד פחדתי לישון איתו באותו חדר, מאיפה אני יודעת אם לצרעות יש דם קר, אולי בלילה הן יביאו להתכרבל אתי? כך שהיום בבוקר קמתי מלאת עזוז, אחזתי בידי סרגל מתכת, שכנעתי את עצמי נמרצות שבטח, איזו שאלה, ברור שהקן נטוש! ומייד הורדתי עליו נוגרה עם הסרגל.

השלב הבא קצת מעורפל לי, מהקן יצאה צרעת ענק, ואני מצאתי את עצמי עומדת על המיטה, בחוטיני ורוד, נעל אצבע בידי האחת (אלוהים יודע איך היא הגיעה לשם), סרגל המתכת מקודם ביד השנייה, ואני מנופפת נמרצות בשניהם, בניסיון להרחיק ממני את הצרעה הזועמת, שזה עתה חירבתי לה את שיכון הזוגות הצעירים שבנתה מבוץ ורוק צרעות, או מה שזה לא יהיה שהן בונות אתו את הקנים שלהן.

היא נכנעה ראשונה, אני חושבת, ואני ברחתי מכאן לחנות, כדי לנסות להסביר להורים שהגיעו ביום האחרון של החופש, למה אין לנו מבחר גדול יותר של חולצות (אולי כי הן נקנו על ידי אנשים שהגיעו קודם?), ולנסות לשכנע נערות דדניות בנות 17, שנדחקו באומץ לחולצות במידה 8, שלא, אנחנו לא נחליף להן את החולצה אם יעיפו אותן מהבית-ספר כי היא חושפת יותר מדי.

בערב חזרתי לבית הבלהות שלי, ואחרי תחנונים רבים שכנעתי את השאטני לעשות משהו בנוגע לצרעות. הוא אמר "תביאי לי נר וסכין" (טוב שהוא לא ביקש מגבות ושארתיח מים), ואני מלמלתי בחצי פה, "תיזהר שהיא לא תעקוץ אותך" (שבסאבטסקט זה, "על הזין שלי אם היא עוקצת אותך, רק תרחיק את הדבר הזה מהבית שלי!"), וליתר ביטחון הלכתי לסלון, לא יכלתי לראות אותו נעקץ, תמיד אמרתי שאני רגישה מדי לסבל של אחרים.

אבל כדי שלא יווצר הרושם שאני נקבה חסרת אונים (אה, הוא לא נעקץ, היא עזבה אחרי החורבן שהמטתי על ביתה) - מי החליפה היום שני פלורסנטים? מי? מי? ולא לזלזל, אני לא מדברת כאן על נורות חשמל פשוטות, אלא על פלורסנטים!