הלחמנייה שוב ישנה אחרי שאכלה ועשתה קקי תוך כדי, מה שמעמיד אותי מדי יום בפני דילמה קטלנית: להעיר אותה כדי להחליף לה ולהסתכן בזה שהיא תפלוט כל מה שהיא אכלה, או לתת לה לישון ולהחליף אחרי שהיא תתעורר. בינתיים אני נותנת לה לישון ומרגישה אמא רעה כי הילדה בחיתול לא נקי, הו, התענוגות הקטנים של האמהות.
מילת החודש: דואליות. אמהות ותיקות יותר אומרות שזאת תהיה מילת החיים, הכול גם וגם, ההדגמה היא טובה לזה זאת העובדה שכמעט אחרי כל התפרצות חיוכים שוויצרית (המנוולת הקטנה מחייכת לכל העולם, בעיקר לגברים, בעוד שכדי שהיא תחייך אליי אני צריכה להתרפס עד עפר ולעשות מעצמי צחוק) היא תתחיל לבכות, רק אלוהים יודע למה.
מתסכלת אותי גם העובדה שההבנה שלי אותה כל כך איטית ופגומה. יותר מדי זמן לקח לי להבין שכשהיא מתחילה להתפתל באי נוחות בזמן האוכל ולריב עם הציצי זה בגלל שתקוע לה גרעפס, וזה הקיו שלי להרים אותה, לתת לה לגרעפס, ולהמשיך. וכך עוד המון דברים שלקח לי יותר מדי זמן לקלוט. מצד שני, תינוקות הם היצורים הכי לא פולניים בעולם, כשרע להם הם מודיעים בקולי קולות, וברגע שהרע עובר הם נרגעים, יש בזה משהו כל כך פשוט ונעים.
השינויים קצת מערערים אותי, נגיד, אני נורא כועסת על עצמי על זה שאני לא לומדת אותה מהר יותר, כשלפניה לכעוס על עצמי היה משהו שפשוט לא הכרתי, חרטה או אשמה היו רגשות שבכלל לא התקיימו אצלי, ועכשיו אם אני פותחת לה את הפה כדי לטפטף לה טיפות ברזל אני מרגישה כמו קלגסית. מילא זה, נקרע לי הלב כל פעם שאני זוכרת אותה בפגייה, בפעם ההיא שהגעתי ומצאתי אותה מייבבת בשקט, בלי שאף אחד ניגש אליה. עוד משהו שהשתנה זה שאני לא מסוגלת לשאת סבל של ילדים יותר. אם אני קוראת / רואה / שומעת על סבל שנגרם לילד זה מקפל אותי מרוב עצב, מילא ילדים, פתאום אני רואה הומלסים ותוהה האם גם האמהות שלהם נישקו כל בוהן קטנטנה בכפות הרגליים הזעיקות שלהם (טוב, לא זעיקות, לילדה יש כפות רגליים עצומות, אבל הן עצומות רק יחסית אליה.)
בינתיים הספקתי להרגיש גם קצת לוזרית כי היא לא עולה מספיק יפה במשקל. התינוקים שנולדו איתה כבר מזמן חצו את הארבעה קילו, וזאתי מתעקשת לא לעבור את קו השלושה וחצי, מה שמייד גורם לי לפקפק בעצם ההחלטה להניק. כי אתם מבינים, מדברים המון על "טרור ההנקה", אבל לא מדברים על כמה מהר מנסים לשכנע לוותר על ההנקה אם משהו לא מסתדר מייד. כבר שאלו אותי מתי אני מתכוונת לגמול אותה, הטיפו לי על זה שאולי לא כל כך חשוב להניק, ואף נטען שאני קצת פנאטית, כמה קל למצוא את עצמי בצד של הרוחניקיות המשוגעות, רק כי אני מנסה מאוד לא לוותר. מצד שני, גם עולות מחשבות כפירה, כי ככה היא תלויה רק בי, ואם אני אעבור לפורמולה היא גם תעלה במשקל כמו שדה, וגם כל אחד יוכל להאכיל אותה, אז למה להתעקש?
נו, הרי אמרתי שמילת החודש היא "דואליות".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
