לשאוף לנשוף

חבורת גראפומנים אנחנו כאן, וזה בסדר. כולנו משוכנעים שמה שיש לנו להגיד מספיק חשוב כדי שמישהו אחר יקרא את זה, ובגלל שמציצנות היא כנראה הסטייה הנפוצה ביותר, כולנו גם זוכים לקהל, במידה זו או אחרת. אני לא אומרת שאין פה אנשים מוכשרים, יש, המון. ניצוצות הכישרון יוצרים תאורה יציבה. אנשים שיודעים להתבטא בצורה קומית, בפרוזה, בשירה, בסלסולי מילים, בצילומים, בקטעים בלתי מוגדרים. חלקם נוגעים בי בלי שאכיר אותם באופן אישי, חלקם מעניינים אותי כי יש להם תפקיד בחיים שמחוץ למסך (בהנחה שיש לי כאלה), חלקם הפכו לחלק מחיי האמיתיים אחרי שצורת הביטוי שהם בחרו בה גרמה לי לרצות לעבור שלב.

אני באופן אישי לא מתייחסת למה שאני עושה כאן כאל אמנות. יש כמה קטעים שראויים להיקרא "ספרות", הם מעטים מאוד, וזה בסדר גמור מבחינתי. יש כאלה שמכיירים אמנות במילים, וזה נפלא, אולי צריך לצאת מגבולות האני כדי שיהיה לזה איזשהו ערך, לא, זו שטות, אפשר ליצור אמנות ששקועה בעצמה לגמרי.

אבל אני תוהה, האם הבלוג מזיק לי? לא, אני לא מדברת על רמת היחסים הבין אישיים, אני מדברת על הפגיעה בכתיבה כ"אמנות". התמורה כאן מיידית, זמינה לגמרי. לפני שהתחלתי לכתוב כאן, החלום הכי גדול שלי היה להוציא ספר. על משכבי בלילות הייתי מדמיינת את הערימות בסטימצקי, ועליהן שמי, שהוא כל כך שם של סופרת, שלפעמים נוצר אצלי הרושם שההורים שלי בחרו אותו בכוונה. ועכשיו? כבר שנה ומשהו שאני לא יוצאת מגבולות האני שלי. הפסקתי לברוא, לא עוד כתיבה שמנותקת ממני, זה בהחלט לא טוב. אבל מה כתיבה שמנותקת ממני יכולה לתת לי, שהסיפוק המיידי כאן לא יכול? אם יהיה ספר, תהיה לו אותה תהודה שיש למילים שלי כאן? קוראים מייד יכתבו כדי להביע את דעתם?

אולי זו הבעיה העיקרית של כותבים שהתחילו לכתוב בעידן הטוקבק - התמכרות למיידיות, למה לדחות סיפוקים, אם אפשר לקבל אותם עכשיו, מייד, בדיעבד? איך אפשר להחליט לוותר על העונג המיידי כדי לקחת את הנשימה הארוכה יותר שדרושה כדי לברוא עולם חדש? כדי לשלוח את תוצאות הבריאה, לקבל סירובים, ולא להישבר, להתעקש לברוא שוב? זה חסר לי בכלל? כן, חסר לי. אני עוברת על סיפורים שכתבתי, ו, נו, זה ישמע שוויצרי, אבל פתאום נופלת על משפט מוצלח במיוחד, או על דמות שלא קשורה אלי, שנבראה מתוך הדמיון, וכועסת על עצמי, לאן נתתי ליכולת הזו ללכת? נתתי לה ללכת? אולי הגיע הזמן לקצת התעמלות שכזו?

ואם כבר יוצרים שבוראים אמנות, הפוסט האחרון של רמירז, לא שהוא צריך המלצות ממני.