לשאוף לנשוף

בבוקר, המלכה האם ביקשה שאני אוציא את ברלינגו המנוולת, כי היא חוסמת את המכונית שלה (מסכנה, יש לה רישיון רק לאוטומט, וגם זה, בקיצור, אנשים שלמדו לנהוג בגיל 46, אין להם הרבה סיכוי), מייד לבשתי חולצה ומכנסיים, דילגתי על שלב התחתונים (דווקא נעים להסתובב בלי תחתונים, חבל שאני שמרנית מכדי להפוך את זה להרגל), והלכתי להזיז את המכונית שלי. כשהיא עברה על פני היא שאלה,

- אריאליטה, את לוקחת פרוזאק עכשיו?

- כן, למה?

המלכה האם, בחיוך מאושר וגאה, כאילו הרגע הודעתי לה על זכייה בפרס "ספיר":

- רואים!

והנה, אנחנו שבועיים אחרי משבר ה-PMS, ומגיע המשבר הנקבי השני: משבר הביוץ. האמת היא שכשחברות שלי היו אומרות לי שהן מרגישות מאיזו שחלה הן מבייצות (כן ורדי, מתכוונת אליך) ושזה משנה להן את מצב הרוח, הייתי נוחרת בבוז ולוקחת עוד גלולה נגד הריון. כשהפסקתי לקחת גלולות וגיליתי איך הגוף עובד או-נטורל, בהתחלה הייתי מוקסמת מכל המחזוריות הזו, אבל עכשיו אני מתחילה להתרגל אליה, ויש משהו נורא נורא מרגיז בהשתעבדות הזו לעריצותם של הורמונים. כך, לפחות שבוע וחצי בכל 35 ימים אני מדוכדכת להדהים, ומזל שבורכתי במחזור של 35 ימים ולא 28, כמקובל, כי זה היה יכול להיות באמת מעיק. והדכדוך? לא בגלל הסיבות הנכונות שהן: טרם מצאתי אהבה, אין לי חיי מין, וכאלה.

עכשיו, מילא להיות מדוכדכת ב-PMS, אבל להיות מדוכדכת בימי הביוץ, מנוגד כבר לכל היגיון אבולוציוני. אז לקחתי את הבנות לשיחה, וניסיתי להבין מה העיניין:

- תקשיבו, אתן לא מבינות שאם אני בדיכאון, זה מקטין את הסיכויים שלי למצוא מישהו שיפרה אתכן?

- כן כן, בטח, כל חודש אותו סיפור, וכל חודש אנחנו כאן מתבזבזות סתם

- ברור! כי אני בדיכאון באשמתכן כל חודש!

- את סתם מתעסקת פה בביצית או תרנגולת, תביאי זרע טרי ואנחנו נותנות לך תשעה חודשי מנוחה

- כן, בטח, ואז מה? לבכות חודשים בגלל ההורמונים של ההריון? אתן מנסות לעבוד עלי?

- טוב נו ניסינו...

ולפעמים, ביני לביני, אני תוהה מתי יעבור לי הצורך להצחיק, ואוכל לחזור לכתוב כאן באמת. אם בכלל.