לשאוף לנשוף

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

בשבוע שעבר היינו ב"הרבט סמואל" המדובר, ורדי, כלת יום ההולדת, אני, וטלולה בל, שהתנהגה יחסית יפה. האוכל היה טעים, בעיקר סלט עגבניות מדהים, שהסביר לי מה המשמעות של "שף" כשאומרים מסעדת שף. ורדי כתבה על זה בבלוג המצוין שלה ב"על השולחן", ומאז אני מהרהרת בפער של איך דברים נראים מהצד ואיך הם באמת, וכמה האמת אמיתית או מעשה משוכלל של רמייה עצמית.

אחת השאלות שיותר קשה לי איתה זה כששואלים אם בחרתי באופציה היחידנית כי התייאשתי מלמצוא בן זוג. וכן, מתישהו השאלה נוטה לעלות. אני נוטה לענות שמבחינתי לידה לא יכולה להיות קשורה ליאוש בשום אופן, אבל זו אחת מהתשובות האלה שסתם נשמעות טוב בלי להגיד יותר מדי.

החלטתי מה שהחלטתי כי התייאשתי מלמצוא בן זוג? נורא קשה לי לענות על זה. אני יודעת שתהליך החיפוש אחרי בן זוג מעולם לא התאים לי. אני באמת מעדיפה להיות לבד ולא לצאת לבליינד דייטס (אני מניחה שכולם כבר מכירים את ההסתייגויות שלי בנוגע למה הוא בליינד דייט, כן?) זאת אומרת, במשך תקופה מאוד קצרה עבדתי בלמצוא אהבה, ואז הרפיתי מזה.

גם בחירת בני הזוג שלי תמיד הייתה בעייתית, חוץ מהחבר הראשון שלי אני לא חושבת שהייתי עם מישהו שבנוי לקשר אתי. גם הכנסתי את עצמי לכל מיני מצבים שבנות מעשיות ונבונות יותר היו נמנעות מהם, כמו להיות עם מישהו שמתכוון לנסוע לחו"ל ללמוד, או עם מישהו שמאוד ברור שהוא לא נמשך אליי, מה שאולי סגר את הדלת בפני קשרים שיכלו להתקדם בדרך "נאותה" יותר. השאלה היא אם בחרתי בגברים האלה כי זה ללכת בלי ולהרגיש עם, או כי אני חושבת שלא מגיע לי מישהו שיהיה מוכן להתמסר לגמרי. אני לא יכולה לענות לשאלה הזאת בשלב הזה. אני גם כבר לא יודעת כמה אני טיפוס זוגי. אני יודעת שאני בת זוג טובה, בהינתן התנאים הנכונים, אבל אני לא יודעת כמה זה משנה, בהתחשב בבני הזוג שבחרתי, שכמו שאמרתי, תמיד היה משהו מאוד מהותי בקשר שמנע ממנו להתממש.

אני מנסה לענות לעצמי בכנות ולחזור לתקופה לפני שהתקבלה ההחלטה שלי. כמה שנים לפניי חברה טובה בחרה באופציה היחידנית מתרומת זרע, ואני זוכרת שאז חשבתי שזה לא הוגן שהילד שלה לעולם לא ידע מי הוא אביו. כדי להימנע מזה התכוונתי לנסות למצוא בן זוג להורות, אבל כשחשבתי על זה במובן מעשי, הבטן שלי צעקה מילה אחת ברורה: שלי!!!! לא יכולתי לשאת את המחשבה שילד שלי לא יהיה אתי שלושה ימים בשבוע וכל סופ"ש שני (למרות שעכשיו, אם מישהו רוצה לקחת אותה לאיזה חמש שש שעות, אני מוכנה להשכיר אותה, כן? החבילה כוללת ילדה מהממת, בגדים וחיתולים להחלפה, ו-120 מ"ל חלב אם קפוא).

אבל מה שאני יודעת זה שמרגע שהתקבלה ההחלטה, לא היה רגע אחד שבו ייחלתי שיהיה לידי בן זוג, לשנייה לא. אפילו כשאוריאל המהמם התלווה אליי לאחד האולטרה סאונדים זה היה בקטע של להשוויץ בעוברית הגמדית שלי, ולא מתוך רצון לחלוק את החוויה. ורדי מדברת בפוסט על המבט בעיניי בן הזוג ברגע הלידה, ואני חייבת לציין שהמחשבה הזאת פשוט לא עברה לי בראש. אני כן יודעת שהצורך להשתתף ברגעים המקסימים הוא עז, אבל מכיוון שיש בבית הזה עוד המוני אנשים שמוכנים להתפעל מכל נאד שהילדה תוקעת (וזה לא כמטפורה, כבר שמעתי את אבא שלי דן בגאווה עם אמא שלי איזה יופי טליה הפליצה, ואני רוצה לציין שזה בכלל לא הוגן שמהפליצות שלי אף אחד לא מתלהב.) לא חסר לי מישהו לשתף אותו באושר.

אז לא, ברור שלא כך דמיינתי את חיי בגיל 12, אבל מבחינתי המצב הנוכחי הוא המצב היחיד שהייתי רוצה, כי כמו שספקטור אמרה ואני נהנית לצטט שוב ושוב: תינוקות מגיעים מתי שהם רוצים, והתינוק שמגיע זה התינוק היחיד שהיית רוצה שיהיה לך.