לשאוף לנשוף

כשהיא רוצה לקרוא למישהו היא צועקת, לא בוכה, צועקת בעוז ומנופפת ברגליים הקטנות שלה עד שמישהו מגיע. אם שני אנשים מדברים אחד עם השני ולא מתייחסים אליה היא נוזפת בהם בטון מאוד לא מרוצה, ובכלל, היא לא מפסיקה לפטפט, "ילדה, את מדברת המון שטויות." אני אומרת לה, והיא ממשיכה להרצות בשיא הרצינות, כל כך ברצינות שאני מתחילה לחשוש שמא זה שאני לא מבינה את שפת הטליה אומר שמשהו אצלי לא בסדר.

כשמעירים אותה היא פורצת בבכי קורע לב, כשנוזפים בה היא עושה פרצוף של קרפדונת נעלבת, כשהיא רעבה היא נהיית עצבנית נורא, וכשנותנים לה להתעורר ביקיצה טבעית, כראוי לדיווה, היא מפזרת חיוכים שיכולים להמיס אפילו לב של מישהו שלא סובל תינוקות.

המשימות הנוכחיות שלה הן להתהפך ולשבת. בשתיהן היא לא מצליחה בינתיים. היא עושה רבע היפוך, ואז נשארת על הצד, עם מבט של, "אני רציתי להתהפך? מה פתאום, מלכתחילה התכוונתי לנוח ככה על הצד, ואני גם אפלוט קצת, כדי שזה ייראה אמין, הא!" גם המעבר לישיבה לא עולה יפה, היא מאמצת את שרירי הבטן עד שהיא נהיית אדומה לגמרי, ואז קורסת לאחור בעייפות. "קטנה שלי, הראש שלך עדיין גדול מדי, חכי קצת, זה עוד יבוא." היא גם גילתה שאפשר להכניס ידיים לפה, בינתיים היא מנסה להכניס את כל האגרוף ומשום מה זה לא מצליח, אבל זה לא מונע ממנה לנסות. היא גם פוכרת ידיים כמו פולניה קטנה ומודאגת, "גוועלד, הקוזקים יבואו!"

הכי היא אוהבת להיות בלי חיתול, לא ערומה לגמרי, זה מלחיץ אותה, אבל ברגע שמורידים את החיתול היא מתחילה לדווש בשמחה באופניים דמיוניים ולקשקש עוד יותר בעליצות. מה שאני הכי אוהבת זה להיכנס איתה בלילה למיטה של שתינו, לתת לה אצבע, ולהירדם כשהאצבע שלי מאוגרפת ביד הקטנה שלה. מה שאני פחות אוהבת זה שיצוריקית במשקל 4,165 ובגובה 54 ס"מ (היום שקלנו!) מצליחה להשתלט על המיטה כך שבבוקר היא פרושה עליה לגמרי, ואני מצטנפת בפינה.

זה משונה בעיניי כל כך, שיש לה ממש אופי, שאת זה היא אוהבת ואת זה לא, שיש אנשים שהיא תמיד תחייך אליהם וכאלה שהיא רק תתבונן בהם בזעף. היא גם הפכה לכלי היחיד שדרכו אני שופטת אנשים: מי שמתאהב בה הוא אחלה בן אדם, מי שלא, מסכן.

חופשת הלידה שלי נגמרה, אחרי הארכת פגייה,ועכשיו אני צריכה ללמוד להיות יעילה במינימום זמן: מטפלת פעמיים בשבוע, וסבתא עוד פעמיים. בזמן הזה שמתפנה צריך לפרנס, הופ הופ הופ.