התחלתי את ההריון במשקל 55 ק"ג, גמרתי אותו במשקל 72 ק"ג (ונא לזכור שלא היה לי חודש תשיעי, רק אלוהים יודע לאן עוד הייתי מגיעה.) עשרה קילו ירדו ממני בדרך מבית החולים הביתה, מסתבר שכל מה שהצטבר לי בקרסוליים ובסנטר הכפול היו נוזלים. עוד שני קילו ירדו בארבעה חודשים שעברו מאז, הווה אומר שכדי לחזור למשקל שלפני ההריון אני אמורה לרדת עוד חמישה קילו. לפני כמה ימים נערת הזוהר לינקקה לי את הכתבה הזאת, ואני הרגשתי איך העצבים מטפסים לי לראש.
איך שהוא נוצרה הציפייה שדברים כמו הריון ולידה לא יתנו את אותותיהם בגוף. "לא השתנה לי הגוף בכלל אחרי הלידה", אני שומעת נשים מספרות בגאווה, ואני לא ממש מבינה על מה הן מדברות. השינויים בגוף קיימים, חוץ מעודף המשקל - השדיים בינתיים גדלו, אבל צריך לראות מה יקרה אחרי שאגמור להניק, הבטן רופסת, הצלקת של הניתוח נראית כמו עוד חיוך בשיפולי הבטן, ונראה לי שיש לי קצת סנטר כפול. אני יכולה לחיות עם זה לגמרי בשלום - בכל זאת, הגוף הזה ידע לייצר את טליה, ידע להתאושש מניתוח בטן, ועכשיו הוא יודע איך לייצר את האוכל של טליה, זה די יפה, לא? מסתבר שלא.
כל פעם שאני רואה צילום של מיכל אמדורסקי או יב"ז נחמץ לי הלב, עליהן כבר אין שום משקל עודף, כאילו מעולם לא ילדו. בכלל לא משנה שברור לי ששתיהן פשוט הפסיקו לאכול אחרי הלידה, כי אחרת אין איך להסביר את הנס הזה, וקשה לי להאמין שהן מניקות, אבל הנה, כל כך מהר הן שוב יכולות לענות להגדרה של "כוסיות", כשעליי בינתיים עולים רק הבגדים שעולים עליי כשאני ממש שמנה (כי בגדי ההריון נופלים ממני, ממש מלכוד 22 של הביגוד), והמחאמה שאני מקבלת הכי הרבה זה שהעור שלי מדהים, שזו כאילו מחמאה נחמדה, אבל לא הורסת.
פעם חלי גולדנברג כתבה על זה משהו שרק עכשיו אני יכולה להבין, אבל היי, לאן אתן ממהרות באמת? הרגע, או לפני חודשיים, או חצי שנה, גמרתן לייצר בן אדם, לא מגיעה לנו קצת מנוחה אחר כך? הרי הגוף יחזור לעצמו (עם שינויים מתבקשים) בסופו של דבר, למה זה צריך לקרות יומיים אחרי הלידה? למה אני לא יכולה לשמוח בקצב ירידה הגיוני לגמרי של חצי קילו-קילו בחודש? מה נהיה?
והכי שעשעו אותי התגובות האלה בכתבה של "אותי אף אחד לא מלחיץ לחזור לגזרה, אני חזרתי מייד להתעמל בשביל עצמי." אהה, ואת בטח גם מורידה שיערות בשביל עצמך, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
