פעם פעם, כשאוריאל ואני היינו עוד זוג, שכבנו לנו במיטה, אני כמעט נרדמתי והוא התקשה להירדם (אני חוששת שהוא פחד ממתקפת הנחירות שתגיע ברגע שאני ארדם, מסכן.) ושיחקנו משחק דבילי למדי, נו, משחקים של זוגות, המשחק הולך ככה:
-את פיצקית החורש? -כן!
-את פיצקית הבטה? -כן!
-את פיצקית הערבה? -כן!
-את פיצקית העמקים? -כן!
-את פיצקית הטונדרה?
וכאן קרה דבר משונה מאוד, בבת אחת התעוררתי (ואני לא מהמתעוררות בקלות, טוב, לא הייתי מהמתעוררות בקלות) ואמרתי, "מה פתאום פיצקית הטונדרה?!", "אבל מה רע בפיצקית הטונדרה?" שאל אוריאל בתמיהה, "כי טונדרה זה מקום קר וגדול ועצוב, לא טוב פיצקית הטונדרה."
לפני כמה ימים הוא שאל מה שלומי, ועניתי שאני עצבובית הטונדרה, מה שאומר שבאמת ובתמים הייתי עצובה. והייתי עצובה כי עם כל האושר שהלחמנייה הביאה לחיי, היא לא מספיקה. בשנה ומשהו האחרונות הייתי ממוקדת לגמרי - להחליט שאני רוצה להיות אימא -> לבחור זרע -> טיפולים -> הריון -> לידה -> אמהות. כל הדברים האלה דחקו כל דבר אחר, ולגמרי בצדק, מדובר בתהליכים די כבירים וגוזלי אנרגיה בטירוף, והכי האמהות, עם כל מה שהיא מביאה איתה. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב בכלל, הכאוס הגדול מתחיל להירגע. ככל שעובר הזמן האומץ והביטחון שלי גדלים, וגם טלולה בל הופכת יותר ויותר מהממת, ומקומות בנפש שבאמת המון זמן הודחקו מתחילים לבצבץ שוב.
העניין הוא שכמה שאני רוצה אהבה, נניח ויבוא מישהו מקסים עכשיו, אין לי מושג איך מנהלים את העניין באופן מעשי. כאילו, נניח יהיה לי דייט, אני הרי לא יכולה להיפרד מטליה, כי היא עדיין יונקת, ואם אחרי כמה דייטים נרצה לעשות כל מיני דברים שזוגות עושים, איך בדיוק אני עושה את זה? מה גם שתחושת ה"שלי!!!!" בקשר לטליה לא נפגעה בכלל. אני לא רוצה מישהו שיהיה אבא של טליה, אני רוצה מישהו שיהיה בן זוג שלי, אבל הרי אם הוא לא יחשוב שמדובר בילדה מהממת לגמרי לא יהיה לו סיכוי בכלל, אז זה עוד דרישה משונה - שיתאהב בה לגמרי, אבל שיהיה לו ברור שהוא לא אבא שלה.
אני יודעת שאני סתם מכניסה את עצמי לעצבונות, כי הרי באמת בחודשים הקרובים לאט לאט הסימביוזה המוחלטת תתחיל להיפרם, היא תתחיל לאכול אוכל אמיתי, מה שיאפשר לאמא שלי לטפל בה יותר בקלות ולעשות איתה כל מיני דברים (היא רוצה לקחת אותה להתעמלות מים של זעיקים, שיבושם להן, אני אוהבת מים רק במקלחת.) והיא כבר ישנה חצי לילה במיטה שלה, ואז אני אוכל להתחבר יותר בקלות למה שנשאר מהאישה שהייתי לפני פרוץ הטליה, אבל כל המחשבות ההגיוניות האלה לא ממש מועילות כשהייתי עצבובית הטונדרה לפני שבוע.
זה גרם לי לחשוב קצת על מהות הסיפוק וההגשמה, ואיך כל פעם שאנחנו חושבים שסגרנו איפה פינה, מגיעות פינות אחרות שיש לטפל בהן. מי יודע, אולי אחרי שתיסגר פינת האהבה פתאום אני אגלה שאני רוצה גם קריירה? לא, זה יהיה שינוי מזעזע מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
