לשאוף לנשוף

ספרים:

טלי וישנה, "אחי הקטן והמצוייר" מאוד-מאוד-מאוד מצא חן בעיניי. בעיקרון אני לא אוהבת להמליץ על ספרים של אנשים שאני מכירה ומחבבת, כי אז קשה לי להפריד בין החיבה לאיכות, אבל במקרה הזה, בלי קשר לחיבה שלי לטלי, מדובר בספר טוב.

בגדול הוא על רופאה פסיכיאטרית והקשרים המשפחתיים שלה, אבל הוא כתוב נפלא, ומבחינה סגנונית הוא לגמרי מקורי. החלק הראשון שלו דן בנעוריה של הדמות המספרת, והוא כתוב ממש כמו התקפת אסטמה, מין רצון חנוק לפרוק, בתזזית כזאת שהלחיצה אותי בזמן הקריאה.

אחרי החלק הזה הכתיבה התזזיתית נרגעת, (אופסי, בעצם עכשיו שאני חושבת על זה, סגנון הכתיבה מייצג את המצב הנפשי של המספרת בזמן הכתיבה, אוף, איך לא שמתי לב לזה קודם?) ואנחנו פוגשים את המספרת בתור אישה בוגרת, שעוברת סדרה של תהליכים מאוד משמעותיים עם עצמה. בדרך משתלבים בסיפור גם החולים במחלקה הפסיכיאטרית, שמעניינים כשלעצמם, והם גם יוצרים מתח אירוני בתוך המספרת (חי, השתמשתי ב"מתח אירוני"), שתפקידה לאבחן אחרים, ובכל זאת, כמה עיוורת היא לגבי עצמה, נו, כמו כולנו.

מריון נסל "מה לאכול", אני יודעת שנשמע מופרך להמליץ על ספר שעוסק בתזונה, אבל בחיי, מדובר בספר מרתק ממש. הספר כתוב כמו סיור בסופרמרקט, ובכל מעבר היא מסבירה על סוגי האוכל שיש בו, מה בריא, מה לא, איפה משקרים לנו בנוגע לבריאות, ואיזה מניפולציות עושים עלינו. מאז שקראתי אותו, בכל פעם שאני הולכת לסופר אני מסתובבת בו בחשדנות, ואף אימצתי את אחת העצות שלה: לקנות מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כמה שיותר קצרה. נגיד, אין סיבה שבחמאת בוטנים יהיה יותר מרכיב אחד: בוטנים.

ג'פרי מאסון "חיבוק הקיסר", ספר מרתק על אבהות בעולם החי. יש שם המון דוגמאות לאבות מופלאים ממש, רובם, למרבה הצער, לא שייכים למשפחת היונקים, אבל יש גם יונקים שהם אבות טובים, אין מה לדאוג. הספר כתוב בצורה נורא שובה. נכון שהכותב דוחף קצת יותר מדי את התזה שלו שאבות בעולם החי פועלים מתוך אהבה ולא מתוך אינסטינקט, אבל הספר כל כך מקסים, שסלחתי לו. אה, ומסתבר שלוטרות וזאבים הם אבות מעולים ממש, לא נחמד? תמיד חיבבתי לוטרות.

סרטים: טוב, שם אני קצת בפיגור, מסיבות מובנות, אבל מאוד אהבתי את רכבת לדרג'לינג, גם כי יש שם שני שחקנים שאני מאוהבת בהם (אדריאן ברודי ואוון וילסון) אבל גם כי מדובר בסרט מקסים, כזה שיוצאים ממנו עם תחושה של מתיקות קצת חמצמצה בבטן.

טלוויזיה: כאן אני כנראה לא מביאה שום בשורה, אבל "חוצה ישראל" של רינו צרור היא תוכנית ראיונות מופתית. עד לא מזמן התחלתי לפתח תיאוריה לפיה הוא מקפיד להביא מרואיינים ממוצא מזרחי שהגיעו להשגים כבירים בחיי, כמו פרופסור שלום סעדה, שהקים את הפקולטה למנהיגות בהרווארד, ובילדותו למד בבית ספר למפגרים, ליאה מרציאנו, שבמו ידיה ועקשנותה בנתה לבת המפגרת שלה בית ספר אנתרופוסופי, או עמיר בניון, שהתגלה כאיש מרתק, אבל אז הוא הביא מרואיין אשכנזי (רמי קליינשטיין) ומוטט לי את כל התיאוריה. שוב, בלי קשר לתיאוריות המופרכות שלי, הוא מראיין מחונן, שיודע להביא אנשים מרתקים, ולהגיע אתם לעומקים רגשיים. אז אם יוצא לכם ליפול על התוכנית שלו, לא לזפזפ, בטוח יהיה מעניין ומחכים.