אחד הדברים שמפחידים לפני שהופכים להורים הן נבואות הזעם של אלה שכבר הורים, שמספרים איך אחרי שמגיעים הילדים הכול משתנה, ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה, ואיזה קשה זה, ואוי ואבוי. אבל האמת המרה היא שהבעיה אינה שילדים משנים הכול, אלא שהם לא משנים מספיק.
תינוקות מגיעים לאנשים שכבר נמצאים כאן זמן מה, הם יודעים מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, ובאופן עקרוני, יש להם תחושת אני די מבוססת (לאנשים, לא לתינוקים, תינוקים, יסלח לי האל, הם יצורים טיפשים לאללה). אבל תינוקות שמים זין עצום על תחושת האני המבוססת שלנו. למשל אני, אני הייתי טיפוס עצל וקנאי לחירותו לפני שהכנסתי לחיי את טליה, ואני עדיין טיפוס עצל וקנאי לחירותו. אני עדיין אוהבת לבהות שעות, לקרוא ולראות סרטים, אבל לטליה כל זה לא אכפת, היא דורשת שהצרכים שלה יסופקו כולם ומייד. פעם אמרתי לאוריאל שמדובר ביצורי זן מושלמים שחיים רק בכאן ועכשיו, אבל זה לא נכון, תינוקות הם יצורי איד מושלמים, אין להם אני עליון בכלל בכלל בכלל. ואני מנסה כמיטב יכולתי לעשות כל מה שהיא צריכה, אבל זה לא אומר שאני לא שמה לב לצרימה בין הרצונות שלי לצרכים שלה.
אם תינוקות באמת היו משנים הכול, לא היה בזה שום קושי, הייתי שוכחת שהתחביבים העיקריים שלי כרוכים בעיקר בבהייה נמרצת. השינוי שהיא הביאה איתה זה הגילוי שאני יכולה לפעול כל כך רחוק מהאופי ומהנטיות שלי, בקיטורים עזים, ברור, כי אני קוטרית, אבל בלי שהתסכול שלי ייצא עליה. (טוב נו, חוץ מהפעם שבה צעקתי עליה כי היא משכה לי בשיער, אבל מאוד התחרטתי ואני הולכת רק עם קוקו מאז) מה שהיא הביאה איתה זה את הגילוי כמה אני מוכנה לעשות בשביל מישהי שהיא לא אני.
השבוע גמרתי לקרוא ספר בשם "פשר הרצח", ספר מתח חביב, אבל היה בו קטע ששעשע אותי. בספר כתוב שכשהפסיכולוגיה התחילה לתפוס הניורולוגים נורא פחדו. הם חשבו שאם אנשים יחשבו שלבעיות נפשיות אין סיבות פיזיות, הם יפסיקו להגיע אליהם, ומטה לחמם ייגדע. מעניין איך מאז נהיה סיבוב של 360 מעלות, וחזרנו לנקודת ההתחלה, אבל להפך, עכשיו שוב חוזרים להאמין שלבעיות נפשיות יש מקור פיזי, והפסיכולוגים פוחדים שמטה לחמם ייגדע.
שתהיה שלבת שלום, יה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
