זה כמו קטע מסרט, קול נשי אומר "צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום." ועד שאני קולטת מה זה, נשמע בום, ואחריו עוד אחד. לא באמת נבהלתי כי הייתי כאן במרתף, אבל מייד נזכרתי שהג'ינג'י ישן למעלה, והוא יתעורר רק אם תהיה פגיעה ישירה בחדר שלו. ניסיתי להתקשר, אבל מכיוון שטלפון זו לא פגיעה ישירה של טיל הוא לא התעורר.
לקחתי את טלולה בידיים והתכוונתי ללכת להעיר אותו, אבל אז חשבתי שאם יפול עליי טיל, ניחא שאני אמות, אבל מה עם הזעיקה? אז השארתי אותה על המיטה, הזהרתי אותה שלא תעז להתהפך עד שאני חוזרת (ברור לי שהמפלצת הקטנה תתהפך בפעם הראשונה בדיוק כשאני אניח אותה לרגע על שידת ההחתלה וארוץ להביא קרמטוסיק.) נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי מהבית כדי להגיד לאחי שיבוא לישון אצלי, בכל זאת, מרתף. אני רוצה לציין שכל הפרידה הטראגית הזאת מהחיים נעשתה כדי לעלות קומה וחצי, כן?
אחי, כמובן, ישן כמו פגר (חי, בחירת מילים בעייתית), "ג'ינג'י," אמרתי לו, "היה צבע אדום, קום ובוא לישון אצלי." "טוב," מלמל הפגר (שוב בחירת מילים בעייתית, חי חי) והופיע אצלי בבית עם ערימת עיתוני השבת, כי בכל זאת, למרות מפגיעת טיל זה דבר אחד, למות משעמום זה כבר משהו אחר לגמרי. הוא נשכב, כולו רוטן, במיטה שלי, ולפני שחזר לישון אמר, "אריאלה, בפעם הבאה שאת מצילה לי את החיים, שזה יהיה אחרי 11:00 בבוקר."
בערך באחת הגיעו שני חברים לבקר כאן, וקשה לי לתאר את הכרת התודה הפתטית שהרגשתי נוכח העובדה שהם הגיעו מתל אביב לאזור הקרבות הזה, בחיי, לא היה חסר הרבה שאני אצא לקראתם בתופים ומחולות, אבל פחדתי שהם יחשבו שככה נהוג באשקלון ויצחקו עליי אחר כך עם החברים התל אביביים שלהם.
אחר הצהריים היה עוד צבע אדום, ואתמול אחד, ועכשיו אחד ממש ממש פה ליד, משהו כמו מאה מטר מכאן. אני מנסה לקלוט שיש מצב שככה יראו החיים שלי מעכשיו, ולא מצליחה. מצד אחד בא לי לקחת את טליה, את כל הציוד שכרוך בטליה ואת עצמי ולברוח מכאן, מצד שני, זו ארץ ישרואל, אין באמת לאן לברוח.
מצד שלישי, כנראה מתחילה לי שפעת, שאני אמות.
מה שכן, אתמול זרקתי עיתונים למחזור, אז אם חו"ח אני אמות מפגיעה ישירה אני רוצה שבעיתון יהיה כתוב שמאוד הקפדתי למחזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
