הראשונה שהמליצה לי על הספר הזה (איזון מופלא) היא ד', ואחריה המליצו לי עליו עוד כמה נשים שאת דעתן אני מעריכה, אז קראתי. מאוד בגדול, הספר הוא על כותבת שנולדת לה ילדה, והיא כותבת לה מעין יומן שבו היא מספרת לה על עצמה, כדי שהילדה תכיר את אמא שלה. קודם כל, הקונספט של להכיר את אמא משונה בעיניי, אני מאוד מאמינה שבין הורים וילדים צריך להיות משלב מסוים דיסטנס בריא, אבל לא משנה.
הספר כתוב טוב, אבל הוא הרגיז אותי מאוד. זה ספר על אישה שמרגישה שהיא נגאלה דרך האמהות. לדבריה כל חייה היו חסרי משמעות אמיתית, ופתאום פוף, נהייתה ילדה, ויש לה בשביל מה לחיות. מה שמאוד הרגיז אותי זה שאחד הדברים שהכי הפחידו אותי בלהפוך לאם זה שאני אהיה אמא שנגאלת באמהות, וזה משהו שמאוד מאוד לא רציתי.
אני זוכרת שיחה הזויה במיוחד עם משמו, כשעוד הייתי בשלב ההתלבטות, שבו הסברתי לו שאני פוחדת להיות אמא כי אולי זה יגרום לי אושר, ואני רוצה להיות מאושרת בלי קשר לאמהות (אושר במובן של גרעין פנימי שבע רצון, לא אושר במובן של אקסטזי, כן?). משמו שאל בתמיהה, "את בעצם אומרת שאת פוחדת להיות אמא כי זה יעשה לך טוב?" "בדיוק!" עניתי לו, וממש יכולתי לשמוע אותו חושב לעצמו, "אלוהים, איזה מזל שנפרדתי מהמטורפת הניורוטית הזאת!"
אבל זה לא עניין של טירוף ניורוטי, באמת שלא, היה לי נורא חשוב, חשוב בצורה קיצונית, להגיע למצב של השלמה עם מי שאני ומה שאני לפני שאני אחליט להביא לעולם ילד. לא רציתי שהילד העתידי שלי יהיה פלסטר לכל מיני דברים שחסרים בי. עבדתי לא מעט על בניית הגרעין הפנימי הזה, וכשהרגשתי מוכנה מספיק עברתי לצעד הבא.
בגלל זה הגיבורה של איזון מופלא עצבנה אותי כל כך, היא ילדה כדי לכסות על החוסרים שלה, עכשיו, ברור שכולנו מגדלים ילדים מתוך החוסרים של עצמנו, אבל אני לא יכולה להזדהות עם מישהי שמצפה מהילד שלה לסגור את כל החורים אצלה בנפש, זה לא תפקיד של ילד.
משום מה נזכרתי בספר הזה כשקראתי את הכתבה הזאת בהארץ, על הגננת המאמי שמארגנת חתונות בין ילדי הגן, וקיבלתי בחילה פיזית ממש. "זה כזה חמוד" בטח חושבים לעצמם ההורים, ואפילו בנות הזוג שמורכב משתי אמהות קונות לילדה שמלת כלה אצל מעצבת, כדי להגשים דרך הילדה את חלום החתונה שלהן. אמרנו כבר שהאישי הוא הפוליטי? ולמה אני מרגישה שאני נהיית משופמת בכל פעם שאני שוב מגיעה לתובנה הזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
