לשאוף לנשוף

הרבה פעמים פוסטים נכתבים לי בראש לפני שהם עולים כאן. למשל, הפוסט הנוכחי היה אמור להיפתח בכותרת, "סקופ! סקס זה שוס", ובהמשך היה אמור לבוא תיאור אירוטי מרטיט על מפגש הפסגה שלי עם אורי המנייאק, כולל פירוט תנוחות, אצבעות שנכנסות למקומות אסורים, וכאלה.

היו לי את כל הסיבות לצפות - ניסיון רב שנים עם הבנזונה, שתמיד ידע לספק את הסחורה, וטיזינג פולני, שנמשך חודשים ארוכים, וכלל שיחות כעוסות בשתיים וחצי בלילה (ממנו אלי, אותי חינכו כיאות, אם אני מתקשרת בשתיים וחצי, זה רק כדי להודיע שמישהו התפגר), SMS זועמים, ודיונים על איפה, איך ומתי. כל זה היה אמור להביא את שנינו לנקודת רתיחה, שאחריה הייתי חוזרת הביתה מכוסה סימנים כחולים, מושפלת ומאושרת עד קצה הכוס.

well

אני לא יודעת מה התפקשש, אולי הטיזינג נמשך יותר מדי זמן, אולי העובדה שלא היו לנו סמים, ואולי, ואני חושדת שזו הנקודה העיקרית, אני צריכה להיות במצב נפשי הרבה יותר ירוד כדי ליהנות מאביוז כהילכתו. זו לא אשמתו, הוא התנהג כרגיל, אני לא הצלחתי להיכנס לעניין, וגרוע מזה: פחדתי. כשהוא עיקם לי את היד לאחור כדי שאני לא אוכל להתנגד לו, כשהוא דחף לי את הזין לגרון עד שהשתנקתי מהרפלקס, כשהוא משך לי את השיער בכוח, זה לא הדליק אותי בכלל. הרגשתי בעיקר אימה, שהוא לא יבין שה"די" אמיתי, שהוא לא יבין שאני מתכוונת ל"תפסיק, זה מכאיב לי".

את הסיפור הזה כתבתי עליו, רובו דמיוני. אחרי שנפגשנו אז בסיני, דיברתי על זה יום אחד עם עינת ומירה, שאם הוא היה עובר את הגבול, לא הייתי מתלוננת, ומשם זה נבנה כסיפור. אתמול, בפעם הראשונה אחרי שבע שנות היכרות הייתה הפעם הראשונה שפחדתי שזה עומד להתגשם. זה לא התגשם, אבל בינתיים אני כנראה לא יכולה ליהנות מסקס מעוקר לגמרי. או שאולי, אחרי שבע שנים, זמנו של אורי המנייאק תם.

ובנימה אחרת, או בצידו האחר של אותו מטבע: קיבלתי היום הודעה על חבילה שהגיעה. אין הרבה דברים שמשמחים אותי יותר מאשר חבילות בדואר. בזו של היום היו שני ספרים - החדש של רות אוזוקי, ספר של דיוויד סדריס, שאני לא מכירה, אבל אולי אני אוהב, וגם פתק, ירוק.

כרגיל שיסעתי את העטיפה עוד בדואר, ואחר כך הלכתי לכל אורך המדרחוב, כשאני מחייכת בטיפשות עליצה.

כנראה הגיע הזמן לתת הזדמנות לאלה שאוהבים אותי נכון.