אתמול שחר התקשר, ולשם שינוי לא סיננתי אותו. בכלל, אני חושבת שעליתי על מעגל האימים של הסינון: אחרי שאני מסננת מישהו פעם אחת, נהיה לי כל-כך לא נעים, שאני צריכה אחר-כך לסנן אותו לנצח, מרוב מבוכה. מייד כשעניתי הוא פרץ בזעקות אימים בפולנית שוטפת:
"מה קורה לך? למה את לא עונה לטלפונים? למה את לא מחזירה טלפונים? לא מגיע לך שאני אתקשר אליך בכלל! כשאני מחזר אחרי בחורה אני לא מעלה בדעתי להבליג על יחס כמו שלך! אבל לא! לך מותר! אריאלה בדיכאון, צריך להתחשב באריאלה! מכות מגיע לך, אני מקווה שזה ברור, ומה? את עדיין בדיכאון? לא? אז אם את לא בדיכאון, למה לא התקשרת? כלבה, את פשוט כלבה. זה מה שיש לי להגיד".
לולא ראשי היה סחרחר עלי אחרי המתקפה הזו, הייתי מוצאת מה לענות, אבל הוא דיבר בכזה שטף, שלא הצלחתי להכניס מילה. "אז מתי אני בא אליך?", "מתי שאתה רוצה, אבל נו סקס! אני בטראומה, היה משהו מזעזע אתמול". "אתמול? בונא', את זונה! ברור לך שמאז הפעם האחרונה ששכבנו אני לא הייתי עם אף אחת אחרת, ואת משתרללת בינתיים? הייתי בטוח שאת עדיין עם הראש מתחת למיטה, ורוצה למות. איך היה? גמרת? תגידי לי שלא גמרת, כי אם כן, אני באמת אתעצבן. לא, אין סיכוי שגמרת עם הפרוזאק. מעולה. מגיע לך!".
כשהוא הגיע הושבתי אותו לגלגל ג'וינטים, מה שכמובן נתן לו עוד סיבה להתבכיין, "רק בגלל זה את רוצה שאני אבוא, אה? אלוהים, את כל כך עצלנית שזה מזעזע, אפילו לגלגל לעצמך אין לך כוח, והיה לי יום-הולדת בעשרים, ואת בטח לא ידעת מזה, נכון?". כאן, ממש כמו בסרטים המצוירים, נדלקה לי נורה קטנה מעל הראש, וידעתי איך אני אוכל להפסיק את שטף ההתבכיינות הזה תוך שניה. מייד התכרבלתי לידו, ליטפתי אותו בגב, ובפינוק שאלתי, "שחי, בן כמה אתה?", "28", ואז, במבט עורג, "אוי, מאמי, אז אפשר להתחיל לחשוב על מערכת יחסים רצינית אתך, עכשיו שהגעת לגיל הנכון".
מה אני אגיד לכם, מזמן לא ראיתי הבעה של פולנייה ממורמרמת מתחלפת להבעת אימה כל כך מהר.
works every time
למה, למה אני לא לסבית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
