כאילו זה היה לפני שנים, כאילו זה היה לפני שעה, כאילו היא הייתה כאן מעולם, כאילו בנקישת אצבעות אני אוכל להעלים אותה.
הרגע גמרנו את מאבק השינה המתיש, "ששש, צ'וקו, עכשיו ישנים." אני לוחשת לה לתוך האוזן וטופחת לה על הגב, והיא מתה לישון, גמורה מעייפות, אבל נאבקת בצרחות ברוע הגזירה. "מה את עושה עניין?" אני חושבת לעצמי, "הלוואי ומישהו היה שולח אותי לישון עכשיו." אבל אותי לא שולחים לישון, והיא עוד לא יודעת איך מתבצע המעבר הזה, מארץ העייפות הנוראית לארץ השינה, ולמה לעזאזל אני לוקחת לה את הציצי בדיוק כשהיא הכי צריכה אותו?!
החדשות הכי מסעירות הן שהתחלנו לאכול מוצקים (נו, יחסית. אחרי שאני רואה את תוצרת החיתולים שלה, אני רוצה להגיד לאנשי אורנה ואלה שלא יבנו עליי בקרוב ללביבות בטטה), וטליה גילתה כמה גילויים משובבי נפש: שיש לה רגליים, שאפשר להכניס דברים לפה, ושבידיים הקטנות שלה היא יכולה לגרום לדברים לעשות כל מיני דברים. היא גם איכשהו נעה לאחור, לא ברור איך, אף אחד לא ראה את זה קורה. מניחים אותה על המזרון שלה, ודי מהר היא על הרצפה (ומדובר במזרון גדול, כן?) ואז היא מתחילה לצרוח, כי על הרצפה לא נעים בכלל.
היא ישנה הרבה הרבה פחות, ובזמן העירות דורשת הרבה יותר תשומת לב פעילה, כבר לא מספיק על הידיים, עכשיו צריך להוסיף לזה שעשועים למיניהם. אני כל הזמן עומדת נדהמת בין שני הקטבים - כמה היא לא יודעת כמעט כלום, וכמה טוב היא יודעת מה שהיא כבר למדה.
להתהפך מהגב לבטן היא לא מתהפכת, אבל לדעתי זה כדי להרגיז אותי. כשהיינו בשיעור עיסוי זעיקים הראשון השותף שלה לשיעור, שצעיר ממנה ביומיים (!!!!) התהפך בפעם הראשונה. "שוויצר." רטנתי בשקט כשכולם התפעלו ממנו, ומילא התהפך פעם אחת, כמו פורפרה הוא נהיה אחרי זה, בזמן ששלי תופסת לעצמה את אצבעות הרגליים, נוטה הצידה, מחכה שהג'ינג'י ואני נבוא לצעוק לה, "יאללה, להתהפך, להתהפך!" וחוזרת לשכב על הגב.
בשרב היא הייתה מאושרת לגמרי, רק בחיתול, חופשייה לגלות את ארץ הרגליים המדהימה, ורק בגללה התבאסתי לראשונה בחיי כששרב נשבר והיה צריך להלביש אותה שוב בבגדים ארוכים.
אה, וגם צעקתי עליה פעמיים: פעם כשהיא משכה לי בשיער, ופעם כשהיא בכתה בכתה בכתה, ואמרתי לה בייאוש, "אבל מה את רוצה?" למרבה הפלא, היא לא ענתה. אני חושבת שמה שהכי קשה זה לזכור ששום דבר הוא לא נגדי, ושיחסי הגומלין בינינו מבוססים כרגע על זה שרק צד אחד נותן. והצד הזה הוא אני.
והנה הפליקר שלנו, עם צילומים מקסימים שאינדי צילמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
