לשאוף לנשוף

האור היחיד בדירה הוא האור הדולק מעל המחשב. אני לא מסתכלת עליו ישירות, כדי לא להסתנוור. יושבת על הכיסא הכחול, בתחתונים צהובים, שגדולים עלי. תחתונים גדולים נראים קצת מצחיק, כאילו אמור להיות מתחתם חיתול. מעל הפופיק ובתוכו יש לי חור. פעם היה שם פירסינג, מגיל 23 עד גיל 30. יום לפני יום ההולדת עשיתי את הקעקוע בעורף, ביום ההולדת עצמו הורדתי את הפירסינג. basta הגיע הזמן להיות ילדה גדולה. או להיות גדולה? להפסיק להיות ילדה? האור אכזרי, מתעכב על סימני המתיחה. קעקועים לא נספגים טוב בעור מצולק.

עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה התאהבתי. זה נורא מוזר. בערך מגיל שש תמיד הייתי מאוהבת. דדה, פאביו, תמיר (במלרע), יניב, אורי פ, ערן ס, והרשימה נמשכת. והנה, nada. אני לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה. פוטנציאל הכאב לעומת פוטנציאל האושר וכאלה. בעצם, מה אני מבלבלת במוח, יש לי בכלל אפשרות בחירה? בעצם, מה אני מבלבלת במוח שוב, ברור שיש לי. איפה הייתי לפני חודשיים וחצי ואיפה אני עכשיו? או שההבדל לא כל כך גדול? נו, אני כזו זיינית שכל, ברור שההבדל גדול. היום אני יכולה לבחור אם להזיק לעצמי או לא, אז האפשרות הזו לא הייתה קיימת.