לשאוף לנשוף

אתמול עיינתי לי בשלווה ב- TIMES (כן, לפעמים האינטלקטואליזם שלי מצליח להרשים אפילו אותי!), ונפלתי על הקטע הזה. מייד החלטתי שראוי לתרגם אותו, כדי שגם אתם, קוראיי הנבונים, תוכלו להנות ממנו.

אני מקווה שלא עשיתי יותר מדי פדיחות בתרגום, ואם כן, אנא תקנו אותי (למרות שאין שם אף תמסח!).

תהנו וזה (אה, ואם יתבעו אותי על הפרת זכויות יוצרים, נעשה מגבית אצל חבוט)

חשיבותם של בלוגים – אנדרו סאליבן

"לבלוגרים אין איזונים ובלמים. [זה] רק מישהו שיושב בבית, בפיג'מה", ג'ונתן קליין, מפיק לשעבר של התוכנית "60 דקות".

אז הנה, בשבוע שעבר, אנשי הפיג'מות הבלתי נלאים – שכונו גם פיג'מהאדין על-ידי כמה מטורפי רשת – הצליחו לקעקע עוד מבצר של המדיה המסורתית: חדשות CBS. אחד מכוכבי המדיה החזקים והרעים ביותר, דן ראד'ר, נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח של עבודתו. לא רע בשביל כמה שלוחים בפיג'מות.

מדובר במהפכת תקשורת? במובנים מסוימים, ברור שכן. המהפכה העיקרית שהביאה הרשת על עיתונות היא שמחיר הכניסה לשוק התקשורת הפך מינימאלי. בימים עברו, היה צורך בהון מסוים כדי להתחיל מגזין או עיתון. היום כל מה שצריך הוא מחשב נייד ומודם.

לפני עשר שנים ערכתי מגזין שהפסיד כסף, "הניו-ריפאבליק". למגזין היו 100 אלף מנויים. לפני שבועיים, בבלוג בן הארבע שלי, היו לי 100 אלף כניסות ביום אחד בלבד. אחרי ארבע שנות בלוגניג לא הפסדתי אגורה, ואני מרוויח מזה משכורת קטנה. ואפילו אין לי עורך! כל זה הודות לטכנולוגיה. רוב האנשים עדיין לא קולטים את גודל השינוי.

התוצאות לעומת זאת, כבר מורגשות. ללא הבלוגים, לא היה לנו את דוח דרודג' שסייע להאיץ את תהליך ההדחה של נשיא מכהן. ללא הבלוגים, טרנט לוט, שנרדף על-ידי בלוגרים בשל הערה גזענית שהמדיה הרגילה התעלמה ממנה בהתחלה, עדיין היה מנהיג הרוב בסנאט. בלוגים מילאו תפקיד מרכזי בנפילתו של הוואל ריינס, מפיק בכיר לשעבר ב"ניו-יורק טיימס", אחרי שהתפוצץ הסקאנדל בנוגע לג'ייסון בלייר. בלוגרים יצרו פורום שבו אנשים מתוך ה"טיימס" יכלו להדליף ולשחרר לחצים, בעוד שגורמים מבחוץ יכלו ללעוג לריינס, עד שהוא הוחלף. אותה בחינה קפדנית באינטרנט סייעה להפיל את ראשי רשת הטלוויזיה BBC, אחרי שהתפרסמו הסיפורים על כך שממשל בלייר פיברק עדויות בנוגע לעוצמתו של הצבא העיראקי. אני עדיין תוהה אם ריינס וראד'ר יודעים מה פגע בהם.

אלה שמבקרים את הבלוגים מביאים את חוסר המקצועיות של הבלוגרים כסיבה. שטויות. אחד הסודות הקטנים והמלוכלכים של העיתונות הוא שזה לא באמת מקצוע. זו מלאכה. כל מה שצריך הוא טלפון ומצפון, ואתה מוכן. משתפרים תוך כדי עבודה – בגלל זה לדעתי כל אותם בתי-ספר יוקרתיים לתקשורת הם בזבוז זמן.

הבלוגים מוכיחים את זה. אחד המוצלחים שבהם הוא אתר שהוקם על-ידי פרופסור למשפטים בטנסי. ה"טירון" הזה זכה לאמונם של הקוראים רק בעזרת הישגי העבר המוכחים שלו – ממש כפי שה"ניו-יורק טיימס" עשה לפני מאה שנה. ואחרי כמה שנות פעילות, קהל הקוראים שלו מתחרה, ואף עולה, על זה של המגזינים הפוליטיים המסורתיים. הוא מפשל? ברור שלפעמים הוא מפשל. אני פישלתי הרבה מאוד פעמים. אבל היופי בבלוגיספרה הוא שאם אתה טועה, מהר מאוד מישהו ידאג שתדע שטעית. אם לא תתקן את זה באופן מיידי, מישהו יתקן אותך שוב. ושוב. כמו כלבי טרייר אינטרנטיים, הקוראים יתלו משולי מכנסייך ולא יעזבו עד שהטעות תתוקן. בלוגים שמתעלמים ממבקרים יאבדו את האמינות ואת הקוראים שלהם. זו פעולתם של כוחות השוק בצורתם הטהורה ביותר. יכול להיות שבקצות האצבעות של הקוראים יש גישה ליותר אינפורמציה, באיכות טובה יותר, מזו שיש לתחקירן הטוב ביותר בעולם.

קחו למשל את סיפור המסמכים של ה-CBS. הרמזים לכך שמדובר במסמכים מזויפים לא התגלו על-ידי הבלוגרים עצמם – אלא על-ידי הקוראים שלהם. בעוד ש-CBS העסיקו שפע של מומחים שיבדקו את המזכרים שבידם, הבלוגיספרה הצליחה למצוא מאות, תוך כמה שעות. התעוררו מחלוקות, כאשר בלוגרים שונים איתגרו אחרים בנוגע לנקודות בלתי ברורות. ברור שחלק מזה נבע מהשתייכות קבוצתית ומהטיות. הבלוגיספרה אינה טהורה מבחינה מוסרית. אבל התוצאה היא שהעובדות נחשפו בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מכפי שהתאפשר בכלים שבידי המדיה המסורתית. מסתבר שהתודעה המשותפת היא גם תודעה מתקנת.

פירוש הדבר הוא שהמדיה הישנה מתה? ממש לא. בלוגים תלויים במשאבי העיתונות של המדיה המסורתית בשביל רוב עבודת הדיווח והניתוח. מה שבלוגים עושים הוא לבחון את המדיה בצורה היעילה ביותר – דבר  שמשפר את הסטנדרטים של המקצוענים ומוסיף קולות, פרספקטיבות ועובדות חדשות מדי דקה. הגאונות אינה כל-כך של הבלוגרים, אלא של השיטה השקופה שהם יצרו. בתקופה של מחלוקות קוטביות, האמת מעולם לא הייתה זמינה יותר. תודו לבחורים בפיג'מות, ותקראו אותם.