לשאוף לנשוף

שני צבעים לטלולה: בהתחלה צהוב צהבת, ואחרי זה חיוורון סיד. זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי בכל זאת, הילדה מעולם לא נחשפה לשמש, איזו סיבה יש לה לא להיות לבנה? חוץ מזה מאוד אהבתי את הקונטרסט המענג בין העור החיוור, השפתיים האדמדמות והעיניים הכחולות. אבל כשהלכנו אתמול לרופאה לבקש אישור לקורס שחייה לתינוקות (אלוהים, איזה שטויות עוד ימציאו?) הרופאה אמרה שהצבע של הילדה לא נראה לה, ושבכלל הילדה לא עולה יפה במשקל, לכן שתינו צריכות לעשות בדיקות דם. אצלי יצא הכול סבבה, לטליה יש המוגלובין 8.7. כשראיתי את התוצאות עיניי חשכו, לא כמטפורה, ממש חשכו, והדבר הראשון שעשיתי היה להלקות את עצמי במרץ על זה שלא הקפדתי לתת ברזל, למרות שהרופא אמר להתחיל לתת מרגע שהיא מכפילה משקל לידה.

הרצתי חיפוש על השלכות של אנמיה ומה עושים, ושוב חשכו עיניי כשהתברר לי שלפגים יש סיכוי מוגבר לאנמיה, בגלל שהם מכפילים ומשלשים את משקל גופם הרבה יותר מהר מתינוקות שנולדו בזמן, הנה, אפילו טליה כבר שילשה משקל לילה (עכשיו היא שוקלת כמו תינוק בן שלושה חודשים, אבל לא צריך להיות קטנוניים!) ובגלל שהם גדלים מהר יותר, מאגר הברזל נגמר להם לפני שהם יכולים להשלים אותו תזונתית.

בדחילו ורחימו התקשרתי היום לרופאה לבקש הוראות, והיא אמרה שצריך לברזל את הילדה במרץ, וגם לתת לה חומצה פולית. כמובן שמעכשיו אני אקפיד על זה, ואני מקווה שהמצב ישתפר מהר, אבל זה החזיר אותי לטור של ספקטור, שכתבה שהיא שכחה לחסן את מאיה נגד חצבת, ואיך האימה היכתה בה כשהילדה לקתה בוירוס שהתחפש לחצבת. כל כך לא סלחנית ההורות הזאת, זאת אומרת, הנה אני, אישה שלווה למדי, שמאמינה באופן בסיסי שיהיה בסדר, וכמה הלא בסדר קרוב מאז שהתחלתי במסע הזה - ההריון שלא היה ממש בסדר, ועכשיו האנמיה הזאת, וכמה קשה לקלוט את עומק האחריות בכל העניין. זה לא שאני לא יודעת שהבריאות והשגשוג שלה באחריותי, אני יודעת, אבל העומק והרוחב של האחריות הזאת לפעמים נורא מפחידים.

אה, וחוץ מזה, נורא התבאסתי מזה שההמוגלובין שלי בסדר. איך אני מעזה להסתובב עם שפע דם בריא בזמן שלילדה שלי חסר? איזה מין אימא אני? כן, זה לא רציונלי, אבל המצפון שלי ממש מייסר אותי על זה, כאילו שאני יכולה לשלוט בעניין, או כאילו שיועיל למישהו אם גם לי תהיה אנמיה.