לשאוף לנשוף

אין, אין, אין כמו הורות כשיעור בשפלות רוח וענווה, פשוט אין. לפני שבועיים הגעתי להשג נדיר עם הזעיקה: אחרי ההנקה האחרונה הייתי מניחה אותה במיטה שלה בעודה מנומנמת אך ערה, טופחת לה קצת על הגב ועוזבת את החדר. טלולה הייתה מקטרת קצת, אני קוראת לזה "שירת הלילה של טליה" והופס, נרדמת! שיואו, איך שהרגשתי אימא טובה ומוכשרת, חבל לכולם על הזמן.

אבל אז כמובן עשיתי שטות וסיפרתי על ההצלחה המסחררת, וכבר באותו לילה טליה הוסיפה נדבך של עניין ליחסינו: הנקה אחרונה, מיטה, טפיחות, יוצאת, שירת לילה, ואחרי כמה דקות בכי קורע לב. כל פעם חיכה לי אותו מחזה: תוך כדי שירת הלילה שלה טליה התהפכה מהבטן לגב (הראשון שיעיר על השכבת תינוקות על הבטן יזכה לנזיפה חמורה!) ואז בעלבון נורא היא הייתה קוראת לי, כאילו אומרת, "אבל אימא, את לא יודעת שאני לא יכולה לישון על הגב, תהפכי אותי! תהפכי אותי כבר, מפלצת!" ואז שוב ושוב וחוזר חלילה, עד שאני מתייאשת, מרדימה אותה עליי ורק אז מכניסה אותה למיטה, בתפילה חרישית שהיא לא תתעורר. מתעוררת, נו, לא ברור?

השבוע היא גם התהפכה פעם אחת מהגב לבטן (יש!) אבל זה כל כך זעזע אותה שהיא שוב פרצה בבכי מבוהל, כאילו, "אבל רק הרגע שכבתי על הגב בסבבה, למה אני על הבטן, למה? תהפכי אותי! תהפכי אותי כבר, מפלצת!"

מה שכן, הבנתי סוף סוף מה המובן האמיתי של "להכיל" מישהו - הכוונה היא לא לחנוק אותו גם אם ממש רוצים.