הן זוממות נגדי שתי אלה, זה לגמרי ברור. הצעירה יותר התחילה לפתח הרגל מעצבן, מין צרחות קורעות אוזניים כאלה. בפעם האחרונה שהיא צרחה ככה המבוגרת חיקתה אותה, "נו, אימא, אל תצעקי כמוה, אני לא רוצה שהיא תחשוב שזה חמוד." בצרחה הבאה היא ענתה לה ביגון, "טליה, לא לצעוק, אימא שלך לא מרשה לנו לצעוק." והנה, מי בתפקיד האומנת הרעה?
הקשר ביניהן גורם לי בעיקר לחייך וגם קצת לקנא. כאילו, כשאבא שלי משתטה לגמרי כדי שהיא תחייך זה בסדר, אני לא מקנאה, אבל אני לא יודעת איך אני מרגישה בקשר לזה שעכשיו אני במקום השני בלב של אימא שלי. "איזה יפה את! ואת יפה מבפנים, לא סתם יפה!" אני שומעת אותה אומרת לה, ונוחרת בבוז, "נו באמת, איזה יופי פנימי כבר יש לתינוקת בת חצי שנה?" "בואי נלך מכאן, טליה, אימא שלך טיפוס שלילי כזה."
וטליה מחזירה באותה מידה, מספיק שהיא תשמע את הקול של אימא שלי כדי שהיא תחייך ותתחיל לחפש באטרף איפה היא, האישה הזאת שמשמחת אותה כל כך. יש להן פעילויות משלהן: חוג שחייה, טיולים בערב, לפעמים שנת צהריים משותפת, בחיי, מזל שהילדה תלויה בציצים שלי, בעצם גם זה פחות ופחות. הציצים שלי מתחילים לבוא בעדיפות שנייה אחרי תערובות מגעילות של בטטה-סלק-אגס, או גזר-תפוד-הודו.
זה נורא משונה, לראות את ההורים שלי ככה, משתגעים ומכרכרים סביבה. אלה לא ההורים שהיו לנו. לנו היו הורים אוהבים מאוד, אבל צעירים, לחוצים, מאוד ממשמעים, טרודים בקשיי פרנסה וחינוך, ועכשיו הם השילו את כל זה, חוץ מהאוהבים מאוד. סבא וסבתא של טליה די שונים מאבא ואימא שלנו, לא מעניין אותם מה היא עושה ומתי, כי ברור להם שהיא תעשה הכול בזמנה, ולא אכפת יהיה להם איך יהיו הציונים שלה כי זאת תהיה בעיה שלי. הם שם כדי לאהוב אותה באמת בלי תנאים, וכנראה הם המתנה הכי גדולה שהיא תקבל מהחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
