ישבנו ברכבת שהחזירה אותנו לאשקלון, סבתא, בת, נכדה. מעבר למעבר ישבו שני גברים, פרסומאים שניהם, וקשקשו על ענייני פרסום לא מעניינים. אני ניצלתי את הזמן לקרוא. פתאום שמתי לב שטליה נועצת מבט ממוקד באחד הגברים האלה, מסתכלת, מסתכלת, מסתכלת. הגבר השני כבר קלט אותה ועשה את הפוצי מוצי הנדרש, אבל זה שהיא הסתכלה בו לא שם לב אליה. היא לא הסירה ממנו את המבט, עד שהוא הסתובב לעברה במקרה, ואז היא חייכה אליו את החיוך הזוהר ביותר שלה, מה שהניב מייד מצמוצי התפעלות.
בשיעור שחייה של יום רביעי היא שוב התפקסה, הפעם על אחת הסבתות שם, במבט כחול היא ארבה לה עד שהסבתא הרימה לרגע עיניים מהנכד שלה, ומייד שבתה אותה בחיוך.
בשיעור שחייה של יום שישי היא התפקסה על אחד האבות, שלמרבה הזוועה חשב שהתינוקת הפרטית שלו יותר חמודה מטליה, ולא ממש נענה לפלירטוטים שלה.
ואני? אני לא כל כך יודעת מה לחשוב על זה. אם אני מנתחת את זה מבחינה חיובית, אז היא לומדת שהחיוך שלה יכול להפעיל אנשים ולגרום להם להגיב אליה בחיבה גדולה. אם אני חושבת על זה מתוך הפחדים שלי, אני רואה צורך נורא חזק באהבה, שהיא חייבת לאשרר כל הזמן: הוא אוהב אותי, וגם היא, וגם היא, וגם הוא וגם היא, הכול בסדר. אני מקווה שהניתוח הראשון נכון, כי באמת היא מוקפת אהבה והתפעלות כל הזמן, וממש ברגעים אלה היא לומדת שהעולם הוא מקום מלא אנשים שמוכנים לחייך אליה. אבל אם הניתוח השני נכון? אם העולם מלא אנשים שהיא חייבת לכבוש כי אם לא זה אומר שהיא לא באמת קיימת? מפחיד.
שיחה ביני ובין הג'ינג'י:
-ג'ינג'י, תוריד בבקשה מעליית הגג את בגדי הקיץ, ותעלה מהבית שלי את בגדי החורף לעליית הגג.
הג'ינג'י רץ, מרים את טליה מהטרמפולינה ומנופף בה.
-את לא יכולה להגיד לי לעשות שום דבר, יש לי שרשרת חסינות!
חגשמייח, אה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
