טלולה קצת חולה, לא חולה חולה, רק קצת חולה. יש לה חום והיא מקוררת. זה אומר שבלילה היא מוכנה לישון רק כשהיא עליי, לא אתי, ממש עליי, כך שבבוקר אני קמה צפודת שרירים, וששוב אני מקור התזונה הכמעט יחיד שלה, כי היא כמעט לא מסכימה לאכול אוכל שלא מחובר אליי. האמת היא שנורא קורע לב לראות אותה ככה. היום אצל הרופאה היא חייכה אליה, אבל מין חיוך מנומס כזה, צרחה בזעם כשבדקו לה את האוזניים וצרחה בזעם כשהאגודל הלך לאיבוד. האגודל הזה, אי אפשר לסמוך עליו, הוא כל הזמן הולך לאיבוד, וכשהכי צריך אותו.
אבל המפגש הכי פחות נעים הוא עם נרות האקמול. טלולה מתמחה בלהקיא אקמולי למרחקים ארוכים, ומכיוון שאין ברירה, מה שלא נכנס דרך הפה, נכנס דרך התחת. אני לא חושבת שזה כואב לה, נראה לי שזה יותר מפתיע אותה, אבל כל פעם שאני שמה לה נר אני נזכרת באורלי בר-לב. אורלי בר-לב נהגה לכתוב על האמהות הטוטאלית שלה בהארץ, טורים שאז נראו לי מחופפים לגמרי, והיום, בחלקם, קצת פחות. אבל פעם אחת היא קבעה בנחרצות, כי היא הייתה קובעת כל דבר בנחרצות, שלהכניס לתינוק נר זה ממש לבצע בו אונס, כי זו חדירה לאיברים המוצנעים שלו בלי רשותו. נעזוב את זה שלתינוקות אין איברים מוצנעים, הקונספט לא קיים אצלם, הייתי רוצה לדעת מה אורלי בר-לב מציעה לי לעשות עם ילדה עם חום שמקיאה אקמולי, אני בטוחה שיש לה פתרונות מעניינים.
המלצה ספרותית: תמונות משפחה, של מאיה ערד, מעולה, פשוט מעולה. בספר היא מציירת שלושה פורטרטים של משפחות, שכל אחת מהן לא מתפקדת בדרכה היא. (אם מישהו יצטט כאן את טולסטוי אני אבוז לו לנצח!) בכישרון היא מצליחה לבנות, בסיפורים לא ארוכים, דמויות שלמות לגמרי, אנשים אמיתיים, על כל מה שזה אומר. הדמויות שלה מצליחות להרגיז, להגעיל לפעמים ואיכשהו גם לעורר המון אהבה, ואפילו קצת הזדהות מבויישת. אני, למשל, התעצבנתי בקטע שבו הגיבור של אחד הסיפורים רואה דרך החלוק את שדיה הקמלים של אימו ומרגיש אסירות תודה על זה שהאכילו אותו מבקבוק. זה בדיוק מה שמאפיין את הכישרון שלה, האבחנות החדות והאכזריות לפעמים האלה, באמת שווה לקרוא, גם כדי לזכור שכנראה משפחות הן עדיין חומר הגלם המסעיר ביותר שיש.
תהייה קיומית: קודם כל, הערה לקוראת גפי אמיר, אם כבר המלצת על ספר המתח האפקטיבי מרי מרי, לא היית יכולה לזרוק מילה על התרגום? את יודעת איך העצבת את אמא שלי?
והתהייה? למה אישה חובבת תשומת לב כמוני בחרה לעסוק בשני מקצועות (כתוביות ותרגום) שכשעושים אותם כמו שצריך הם צריכים להיות שקופים לגמרי? יש פסיכולוג בקהל עם תשובה הגיונית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
