לשאוף לנשוף

הייתה השבוע כתבה ב-24 שעות, נורא מקורית כזאת: איריס אבמרמוביץ נשלחה לעבור את התהליך שעוברות נשים שרוצות להרות מתרומת זרע, ואיזה כתב שאני אפילו לא זוכרת את שמו נשלח לעשות את התהליך שעושים התורמים.

קודם כל, מאוד הוטרדתי מהקשיים וחוסר האכפתיות שבהם נתקל התורם הפוטנציאלי, כאילו, אין כמעט תורמים והבנקים עוד מעזים לטרטר מישהו שאומר שהוא רוצה לתרום? הרי גם ככה רוב הפונים נדחים בגלל כל מיני סיבות, בעיקר בגלל זרע לא מספיק איכותי, אז מה פתאום לא מתנפלים על מי שכבר מתקשר? מה גם שהבנקים מרוויחים מאוד יפה על כל תרומה, זה אמור להיות אינטרס שלהם בדיוק כמו שלי.

אבל מילא זה, איריס אברמוביץ, היא הבעיה האמיתית. מדובר בבחורה שבדרך כלל העיתון מקפיד לשלוח לכל מיני משימות שכנראה בעיני רענן שקד הן משימות מגוחכות שאפשר לשלוח אליהן רק מי שתעשה הכול כדי שהשם שלה יופיע בעיתון: נגיד, להצטרף לאנשים שנסעו לערוך קניות בשדרות על תקן התל אביבית המגניבה שעושה טובה לילידים בעצם נוכחותה הבלונדינית בעיר, ששומו שמיים, אין בה לחם ארז! או מלצרית מתלמדת ב"הוטרס", שזה דווקא מקצוע שמאוד מתאים לאישה הזאת.

לכל כתבה שכותבים אפשר לגשת בהמון דרכים, איריס, כנראה בגלל שבזה מסתכם הכישרון שלה, ניגשת לכל דבר ברמת הדאחקה, ולא משנה מה הנושא שהיא כותבת עליו. כשהיא ממלצרת בהוטרס הגישה הזאת חמודה (נגיד) כשהיא מתעליינת על שדרות או על רווקות שפונות לבנק הזרע זה מריח מניסיון לתפוס תחת על הגב של מישהו אחר.

כשקראתי את התהליך שהיא עברה, עם כל התחושות הקשות שזה עורר בה לא נותר לי אלא לתהות אם שתינו עברנו אותו תהליך. היא בחרה להפגין מין בורות חמודה וחיננית כזאת, תוך פיזור רחמים אינסופיים על הרווקות האומללות שנאלצות לבחור בדרך זאת, ממש פיה קטנה ודדנית שכמותה (אולי זה לא יפה שאני צוחקת על הדדניות שלה? אבל רענן, היא התחילה!) אז בואי, איריס, אני אספר לך משהו: כשאני עברתי את התהליך הזה  לא הרגשתי מיואשת, ממורמרת  או נבוכה. גם שמחה לא הרגשתי, למען האמת. הרגשתי  שאני עושה מה שאני צריכה לעשות כדי שיהיה לי את הדבר שאני הכי רוצה בעולם, וזאת הילדה הקטנה ומכוסת הפריחה ששוכבת עכשיו בחדר ליד. רוב הנשים היחידניות שאני מכירה ניגשות לתהליך הזה אחרי שהן גמרו לעבד את האבל על מות חלום המשפחה ה"נורמלית" - לפחות אלה מהן שהיה להן חלום כזה, וכן, אני אחת מהן - והן ניגשות לתהליך מתוך המון תקווה ושמחה. כמובן שאני קצת חושדת שהרגשת כזה צורך לדחקק על כל העניין כי את פוחדת שתמצאי את עצמך "שם", אז בתור מישהי ש"שם" אני יכולה להבטיח לך שה"שם" הזה לא כל כך גרוע, ושבתור כתבת, לא יזיק לך לפעמים לצאת מהפוזה של האישה המגניבה ולנסות להעמיק קצת, זה משעמם וזה מעיד על כישרון מוגבל.

אה, ונכון שבשדרות אין לחם ארז, אבל ממש ליד פתחו קפה ג'ו, אם את כבר בעניין של רשתות קפה.