בחיי שלא הבנתי מאיפה נהיה שטף המגיבים בסגנון ויינט שבאו לענות לפוסט הקודם שלי, ואז, בשיטוט אקראי בעמוד הבית של נענע גיליתי שלינקקו לפוסט ההוא. כאילו, זה אפילו לא מעלה את כמות הכניסות וזה מביא לי מגיבים שבאמת חושבים שכלב יהודי חשוב מילד ערבי, אז מה יוצא לי מזה?
חייש רוצה פרגון, ודווקא יש לי למי: לפני כמה ימים שוטטתי באינטרנט בחיפוש אחר הספר "החבר שלי מאט והינה הזונה", שהיה לי אותו, השאלתי למישהו, למרות שהוא נדיר, וכמובן, הוא לא חזר. הגעתי לאתר הזה:
booksefer.co.il
ראיתי שיש אותו, אז רשמתי את פרטי יצירת הקשר ושכחתי מהעניין, והנה, כמה ימים אחר כך הגיעה אליי חבילה ובה הספר, ובפתק המצורף היה כתוב לאן לשלוח את הצ'ק. לא מדהים? כל כך התרגשתי לגלות שעוד יש אנשים שפועלים מתוך כזה אמון, שמייד החלטתי שכל ספר שאני ארצה, אני קודם אבדוק אם יש להם אותו.
ועכשיו, תיפח רוחי אם החבר שלי מאט והינה הזונה יצאו שוב מהבית הזה, או כמו שאומרים באמריקנית וזה מתקשר כל כך יפה ליום השואה: never again.
אני חושבת שהיום קשה לי במיוחד עם יום השואה בגלל התגובות לפוסט הגור היהודי. קשה לי להאמין שאנשים באמת מתכוונים לזה כשהם אומרים שהילדים הקטנים שנהרגו הם האויב שלי ושהכלב יותר חשוב מהם, אבל כמו שכבר למדתי בקשר לגברים: אם זה מה שהם אומרים, זה כנראה מה שהם מתכוונים אליו. זוועה. (המגיבים הויינטיסטיים, לא גברים, יש המון גברים מאוד נחמדים, באמת)
ובפינתנו - גם אם הזוגיות הייתה בעייתית, יש סיבה טובה למה הייתי איתם - שיחה ביני ובין משמו:
-אתה יכול להסביר לי משהו? כשהייתי אתך שקלתי יותר מעכשיו, ובכל זאת בגדים שעלו עליי אז לא עולים עליי עכשיו.
-נו, ידוע ששרירים ותסכול שוקלים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
