לשאוף לנשוף

קראתי שיש ירידה חדה בכל העולם במכירת שעונים. פשוט, לכולם יש סלולר, אז הם לא צריכים שעון יד. לי יש שעון על יד ימין (ככה נהוג אצלנו, בשייטת) מאז שאני בת עשר. אני מרגישה אבודה בלי שעון. סבתא רחל קנתה לי את השעון הראשון, ומאז היו אחריו עוד המון. מאז התיכון בדרך כלל אלה היו סווטשים, כי הם מגניבים וזולים מספיק כדי שלא יכאב הלב כי הם לא מחזיקים מעמד יותר משנתיים.

תמיד אמרתי, חצי ברצינות, שעד שלא יהיה לי כסף לפטק פיליפ אני אלך עם סווטש. החלטה כזאת שהתקבלה לפני המון שנים. לפני כמה ימים הסוגר בסווטש המגניב שאימא שלי קנתה לי נשבר, והסווטש המגניב שאוריאל קנה לי, הרצועה שלו מעור ואני מפתחת אלרגיה לרצועות עור אחרי שאני עונדת אותם זמן מה. בקיצור, נשארתי בלי שעון. כבר התכוונתי ללכת לקנות סווטש חדש, אבל אז שאלתי את אימא שלי אם יש לה אולי שעון שהיא לא משתמשת בו. פשוט, לא יודעת, לא התחשק לי להוציא  לפחות 400 שקל. היה לה אחד במגירה, קסיו. לקחתי לצורף שהקטין לי את הרצועה, וכבר שבוע כזה אני מסתובבת עם קסיו. הוא נחמד, כאילו, שעון. גם הסווטשים שלי בדרך כלל לא מאוד מיוחדים, כסופים כאלה. אבל זה לא פטק פיליפ. לא שאני יכולה להרשות לעצמי פטק פיליפ, אבל גם לו יכולתי, לא יודעת, נראה לי קצת חסר אחריות, לאור העובדה שיש לי ילדה לדאוג לעתידה. אז קסיו, הוא מראה את השעה ויש לו אפילו תאריכון. מאוד מעשי.

כשהייתי בתיכון הג'ינס היחיד שהיה מותר ללבוש היה ליוויס, כל דבר אחר היה התאבדות חברתית. לי היו ליוויסים מגניבים, משוק הפשפשים, ואי אפשר היה לעבוד עליי - ידעתי לזהות ליוויס מזויף ממרחק קילומטרים. עכשיו כל ג'ינס שיהיה בגזרה ישרה ובצבע אחיד, רצוי כחול כהה, בלי כיווצים, שפשופים או שטויות הוא בסדר מבחינתי. לא שקל למצוא כאלה. מאוד מעשיים.

פעם גם לא צרכתי זיופים, תמיד אמרתי שאו הדבר האמיתי, או משהו שבכלל לא דומה. עכשיו יש לי ברהיט של הנעליים חמישה זוגות של כאילו אולסטר: אדום, ורוד, צהוב, תכלת וחאקי. זה מגניב, אבל זה לא אולסטר. לקחתי אותן מהחנות של ההורים שלי, והן מתאימות לי לרוב הבגדים. מאוד מעשי.

מזמן מזמן אלי אמר שבקרוב יהיה אי-בוק ואז נוכל להיפטר מספריות הענק, עצם האמירה הייתה חילול קודש בעיניי, כי מי אני בלי הספרים שלי שיגדירו אותי? עכשיו אחד הדברים שאני הכי מחכה לו זה הגרסה הבאה של הקינדל. ושיהיו ספרים מקונדלים בעברית. ברגע שזה יהיה אני אפטר מכל הספרים שצוברים אבק ועושים לי רעש בעיניים. אני אשאיר לעצמי אולי אולי 400 אהובים במיוחד (זה כמו להזמין למסיבה 400 מחבריי הטובים?) ופתאום יהיו קירות בבית. זה הרבה יותר מעשי.

ואני, אני יודעת שזה הנכון לעשות, שעון הוא שעון, ג'ינס הוא ג'ינס, נעליים הן נעליים וספר, נו, לא חייב להיות מנייר. אז למה השינוי הזה גורם לי להרגיש כאילו אני מאבדת חלק מעצמי, וחלק די מגניב דווקא?