קודם קראתי את הכתבה הזאת - בקיצור, כתוב שם שתינוקות יונקים עד גיל חצי שנה לא צריכים תוספת ברזל - נכנסתי בעיקר כי במקרה שלנו זה לא היה נכון ורציתי לראות מה הקטע, ואז נכנסתי לקרוא את התגובות, ומשום מה גם שם היו התגובות נגד "טרור ההנקה". כבר כתבתי פעם, אנחנו לא באמת חיים בחברה מעודדת הנקה. אין מספיק יועצות בבתי חולים, אין מספיק ידע אפילו בקרב אחיות טיפת חלב, פתרון הקסם כמעט לכל בעיה שיש לתינוקות הוא לבקבק אותם, אמהות מניקות רוב הזמן מרגישות שהן והחלב שלהן עומדים למבחן, ומצד שני, אני כל הזמן שומעת על "טרור הנקה", איך הטרור הזה בא לידי ביטוי? ולמה הנושא הזה מעורר רגשות כל כך עזים?
בלי קשר: לפני איזה שלושה שבועות מישהו נחמד שאיני זוכרת את שמו מקולנוע לב, נדמה לי, הציע לשלוח לי כרטיסים לסרט "מיס פטיגרו". קודם כל כמעט נישקתי לו את הידיים כי הוא גרם לי להרגיש שאני עדיין רלוונטית, שמישהו עדיין חושב ששווה להשקיע בי בכרטיסים לסרט (הערה - אם יש חברה שרוצה שאני אבחן מוצרים לתינוקים, אני כאן, ואין לי שום אינטגריטי!). משונה האמהות הזאת, התנועה בין "אני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם" לבין ההרגשה שאני יושבת על אי קטן שהולך ומתרחק מהציוויליזציה, שבסופו אני אהיה אישה עם שערות ברגליים ולאק מתקלף בבהונות שחיה רק דרך הבת שלה.
אז אתמול הפקדתי את טלולה בידיה האמונות של סבתה, והלכתי עם מיכלי לראות את הסרט. מותק של סרט, באמת. זה לגמרי סרט בנות, ובאמת בקולנוע היו רק נשים, אבל הוא סוכרייה קטנה ומחממת לב, ומאוד שמחתי בו. וגם בארוחה אחר כך בא"א, ובחברה הנעימה. אה, אבל הארוחה בא"א הבהירה לי כמה הכול השתנה, פעם הכרתי שם את כל המלצרים, ועכשיו לא הכרתי אף אחד. אבל מייד הרגעתי את עצמי ב"זה שווה את זה! זה שווה את זה!"
אחר כך חשבתי שבעצם אני לא חייבת למנוע מעצמי סרטים, הלא יש באשקלון קולנוע ואני יכולה ללכת פעם בשבוע, נגיד, להצגה יומית, אבל אז נפל טיל בקניון שיש בו את הקולנועים, שייסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
