היא מתרוצצת מקצה לקצה של המיטה בעקבות העיתון. אפשר לגרום לה לזחול לכל מקום כמעט בעקבות העיתון. "פיציק, עיתונות זה מקצוע מאוד בעייתי, רעיון רע!" אבל היא בשלה. לאן שיש עיתון, לשם היא תגיע, בזחילה משוללת אלגנטיות לחלוטין. ההלבשות/הפשטות/החלפות הופכות לאתגר, איך עושים את זה לפני שהיא תתהפך? איך מלבישים לה את התחתונים לפני שהיא תספיק לפתוח לעצמה את הטיטול? איך משכנעים אותה לשכב בשקט כי צריך לגזור ציפורניים? (לא משכנעים, ליטופי הבוקר שלנו, במקום להיות רומנטיים וענוגים, הופכים לאירוע שבעקבותיו כולי שרוטה, וגם היא. שאורלי בר-לב תבוא לדבר איתי כל כפיה הורית, הפסיכית.)
גם להאכיל זה כבר לא פיקניק, היא רוצה לשתות לבד, זה בסדר, יש כוס פטנט, אבל לאכול לבד? הכיצד, הרי הכול מגיע לרצפה או לכיסא במקום לבטן. היא רזה רזה רזה, ועם כל ההתרוצצויות האלה היא גם לא עולה במשקל בכלל. אז אני מסבירה לה שאת הדייסה אני מרשה לה לשתות מכוס שאני מחזיקה, אבל שבטטה או קישוא אי אפשר לשתות, ו"לא, לא יעזור כלום טלולה בולה, אלה חוקי הפיזיקה, נו, ככה זה!"
הסקרנות המטורפת הזאת, המדהימה. כל דבר שולח אותה למסע מחקר מדוקדק - כפתור כתום בעגלה, תווית אדומה בחולצה כחולה, הכדור הוורוד עם הכאילו פטמות, עיתונים, הו, עיתונים! כל דבר נכנס קודם כל לפה, ואחרי זה מישושים קדחתניים בידיים לא לגמרי מתואמות, כך שרוב האמבטיות מתנהלות במרדף אחרי הפינגווינים החלקלקים האלה.
וזה מהמם ונפלא ומדהים וממלא וקשה קשה קשה. בסוף היום, כשמגיעה הישורת האחרונה של טיול-האכלה-אמבטיה-הנקת לילה, "טלולה, באימא שלך, תירדמי כבר, מספיק להיום." אני כבר לא ממש זוכרת מי אני מרוב עייפות. כל שלב כזה מקרב אותי עוד קצת למעט השעות שלי, לבד, אבל אז גם מחכה לי עבודה, כי מתי אני יכולה לעבוד, אם לא כשהיא ישנה? ובתוך כל האושר והחגיגות, ההתפעלות מזה שהופס, הנה, היא ישבה לרגע, וקצת לצחוק עליה בגלל שהיא סוף סוף גילתה שיש לה פטמות והיא כל היום ממזמזת את עצמה כמו חשפנית זעיקה, לפעמים אני קצת חושבת, "זהו? זה מה שיהיה בשנים הקרובות?" ומייד מלקה את עצמי על כפיות הטובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
