תשמעו, כבר די הרבה זמן אני חושדת מאוד ברצינות שתינוקות אנושיים הם לא ממש חכמים. או כמו שאלי אמר כשתהיתי מה עובר לטולה בלבולה בראש, "כלום, כלום לא עובר לה בראש. הם נראים כמו בני אדם, אבל הם טיפשים כמו ברוקולי." נו, עכשיו יביאו אמהות לספר לי ש"מה פתאום?! הכול הם יודעים הכול!" ובכן, יכול להיות שהתינוקות שלהן יודעים הכול, אבל אם נסתמך על התינוקת הפרטית שלי, אני חוזרת להאמין בברוקולי.
נגיד, זחילה, כן? הילדה בלי עין הרע זוחלת. לא באלגנטיות עם רגל יד רגל יד, אלא עם התחת מונף באוויר, כמו בבונה קטנה, אבל זוחלת. אממה? רוורס היא עוד לא יודעת לעשות. לכן היא זוחלת, זוחלת, זוחלת, נתקעת במשהו ואז מתחילה לדרוש שמישהו יבוא מייד להזיז את הקיר המטופש הזה, ומי בכלל הניח אותו כאן?
או ממש עכשיו, שמעתי צעקות שבר עולות מהמיטה שלה. אלה לא היו גערות של "משעמם לי, תזיזי אותי כבר." וגם לא יללות של "אויש, אני צריכה קצת חום ואהבה, איפה הזותי עם השדיים?" אלה היו צעקות של "תגיעי, מייד!!!" כשהגעתי ראיתי את הגמדה עומדת, כן, כתבתי עומדת, ונאחזת בכוחותיה הדלים בסורגי המיטה. האהבלולה (תזכירו לי למחוק את כל הפוסטים האלה כשהיא תגדל, לא נעים) החליטה להעמד משום מה, אבל היא כמובן לא ידעה מה עושים הלאה ולעזוב את הסורגים כנראה נראה לה מפחיד מדי, ושוב הייתי צריכה לחלץ אותה מצרות.
בעצם, נראה לי שהאהבלה כאן זו אני, שילדה כה קטנטנה - בת שמונה חודשים וטיפה, ושביום ראשון התחילה לבצבץ לה שן, הוריי! - יכולה ככה להשפיט אותי.
יש לי גם הערה לזותי שחיברה את עקרון הרצף וטוענת שלילדים יש יכולת מולדת לשמור על עצמם: אני חושדת מאוד ברצינות שפשוט כל הילדים האינדיאניים האלה נראו לה זהים, אז היא לא שמה לב שחלק מהם טבעו או נעלמו, כי לילדה שלי, הפרטית, אין שום דחף להיזהר, נהפוכו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
